master simon
New member
שלמה אבינרי
עוד חכם אחד מהשמאל פורסם בוואי-נט: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2508793,00.html שלמה אבינרי שוב נכשל האו"ם כישלון מוסרי קשה במשימה אותה נטל על עצמו בעת ייסודו בסן פרנסיסקו בשנת 1945 - להפוך את העולם למקום בטוח יותר מפגיעתם של רודנים ומשטרי דיכוי המסכנים את המערכת הבינלאומית ואת השלום העולמי. האו"ם נכשל הפעם כפי שנכשל כבר כמה פעמים בעשור האחרון, בבוסניה, ברואנדה, בקוסובו: בבוסניה עמד האו"ם מנגד כאשר סראייבו הייתה נתונה שלוש שנים במצור מצד הסרבים, וכאשר השתלטו הסרבים על סרברניצה המוסלמית - שהייתה תחת חסות האו"ם - עמדו חיילי האו"ם מנגד, ומפקדי הגדוד ההולנדי אף שתו וודקה עם המפקד הסרבי ראטקו מלאדיץ' בעת שחייליו הפרידו את הגברים המוסלמים מן הנשים והילדים - ואחר כך רצחו כ-7,000 גברים ונערים מוסלמים. ממשלת הולנד מינתה ועדת חקירה בעניין ומצאה כי הגדוד ההולנדי סייע בעקיפין לפשעי מלחמה. ממשלת הולנד התפטרה, אך האו"ם מעולם לא קיבל על עצמו אחריות מוסרית לכשלונו במניעת הרצח ההמוני החמור ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השנייה. ברואנדה פינה האו"ם את כוח השלום שלו כאשר החל הג'נוסייד שגרם תוך חודשים ספורים לרצח של למעלה מ-600,000 בני הטוטסי בידי בני ההוטו. מי שהורה על פינוי כוחות האו"ם היה קופי אנאן, אז סגן מזכ"ל האו"ם והאחראי לכוחות השלום שלו. אנאן אמנם הביע לאחר מכן חרטה, אך אחריות אישית לא נטל מעולם, כשם שהאו"ם לא נטל אחריות מוסדית. בקוסובו הכיר אמנם האו"ם בסכנת הג'נוסייד והטיהור האתני המאסיבי שאיימה על תושביו האלבנים של החבל מידי משטרו של מילושביץ' - אך מוסדותיו לא הצליחו לגייס רוב להחלטה להשתמש בכוח כדי למנוע את הזוועה. נאט"ו בהנהגת ארה"ב היא זו שהפעילה כוח כלפי יוגוסלביה והביאה לסילוקה מן החבל ולהחזרתם של קרוב למיליון אלבנים שגורשו או ברחו מאימת הסרבים. לכן יש אולי מי ששמח לאידו של האו"ם. אך כשלונו מחייב להשרות עצב על כל מי שציפה כי האו"ם ישכיל לנהוג אחרת ממה שנהג חבר הלאומים בשנות ה-30 של המאה שעברה, כאשר ניצב אין אונים מול התוקפנות של גרמניה הנאצית, איטליה הפאשיסטית ויפן האימפריאליסטית. לארגון האומות המאוחדות, כך טענו מייסדיו ב-1945, יהיו שיניים, ואכן מגילת האו"ם יצרה את המסגרת שאמורה הייתה לאפשר הפעלת כוח לעצירת תוקפנות, למנוע השמדת עם ומעשי רצח המוניים כפי שאירעו באירופה בעת השואה. אך מילים לחוד ומעשים לחוד. רק איום בכוח לא את האו"ם יש להאשים: בסופו של דבר אין האו"ם אלא סך כל המדינות המרכיבות אותו. החזון והתקווה היו ליצור כלי בינלאומי אשר יתעלה מעל לאינטרסים של המדינות הבודדות ויבטא את החזון של שלום בינלאומי וסדר עולמי. יסודותיו של חזון זה בעת החדשה נמשכים מקונטרסו של עמנואל קאנט "על השלום הנצחי" אל יוזמתו של הנשיא וילסון בהקמת חבר הלאומים לאחר מלחמת העולם הראשונה. אך היחס בין חזון זה למציאות הפרקטית של האו"ם הוא כיחס בין מתן תורה למפלגת ש"ס: החזון נשגב - אך המציאות עכורה. כי בכל אחת מן הדוגמאות שהבאנו לעיל היו אלה האינטרסים של המדינות הבודדות שמנעו פעולה אפקטיבית מצד האו"ם: בעת המלחמה בבוסניה לא יכלו מדינות אירופה, שהיו חלוקות ביניהן, להגיע להסכמה עם ארצות-הברית, והנשיא בוש האב לא ראה סיבה לסכן חיילים אמריקנים להגנה על בוסנים-מוסלמים בבלקן הרחוק. ברואנדה היה זה הנשיא קלינטון - ליברל והומניסט לכל הדעות - שחשש ממעורבות באפריקה ללא אינטרס אמריקני ברור. ובקוסובו היה ברור כי רוסיה תשתמש בווטו שלה במועצת הביטחון כדי למנוע פעולה נגד יוגוסלביה, "האחות הסלאבית" של מוסקבה. אם כך ואם כך, המערכת הבינלאומית כשלה. כאשר כשלה המערכת הבינלאומית, כאשר התברר כי רק באיום אפקטיבי בכוח אפשר לעצור את הזוועה - הייתה זו ארה"ב ובעלות בריתה בנאט"ו שנטלו על עצמן מה שהמערכת הבינלאומית צריכה הייתה לעשות. בתנאים שונים, ובמציאות מורכבת הרבה יותר, זה מה שקרה ב-12 השנים האחרונות ובארבעת החודשים האחרונים בפרשת עיראק. למעלה מתריסר פעמים החליטה מועצת הביטחון בהחלטות מחייבות כי עיראק מפירה את תנאי הפסקת האש משנת 1991: בהחלטה 1441 מנובמבר 2002 החליטה מועצת הביטחון פה אחד - אפילו סוריה הצביעה בעד! - לתת לעיראק הזדמנות אחרונה למלא את התחייבויותיה. כפי שציין ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר באיים האזוריים, איש אינו סבור כי עיראק מילאה את התחייבותה; אך הנכונות להזדקק לכוח - שהוא במקרים כאלה המוצא האחרון - אינה קיימת במוסדות האו"ם: לא מחמת האו"ם, אלא הפעם משום שקברניטיה של צרפת וגרמניה - כל אחד מסיבותיו שלו - מעדיפים את האינטרס הלאומי שלהם על פני הצורך לסלק מן הזירה משטר עריצות שתקף את שכנותיו והשתמש בגז מדמיע כלפי אזרחיו הכורדים שלו. שוב גברו האינטרסים האנוכיים על השיקולים ההומניטריים. יציאה למלחמה היא לעולם הקשה בהחלטות, ואיש אינו יודע איך יסתיים הסכסוך הנוכחי. אמת, ארה"ב עשתה את כל הטעויות האפשריות בדרך החתחתים שהביאה למצב הנוכחי. אך מה שעשו צרפת וגרמניה אינו בגדר טעות: זהו כשל מוסרי חמור וכבד. לשיראק ולשרדר אכן מגיע פרס: לא פרס נובל לשלום, כי אם פרס צ'מברליין לפייסנות.
עוד חכם אחד מהשמאל פורסם בוואי-נט: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2508793,00.html שלמה אבינרי שוב נכשל האו"ם כישלון מוסרי קשה במשימה אותה נטל על עצמו בעת ייסודו בסן פרנסיסקו בשנת 1945 - להפוך את העולם למקום בטוח יותר מפגיעתם של רודנים ומשטרי דיכוי המסכנים את המערכת הבינלאומית ואת השלום העולמי. האו"ם נכשל הפעם כפי שנכשל כבר כמה פעמים בעשור האחרון, בבוסניה, ברואנדה, בקוסובו: בבוסניה עמד האו"ם מנגד כאשר סראייבו הייתה נתונה שלוש שנים במצור מצד הסרבים, וכאשר השתלטו הסרבים על סרברניצה המוסלמית - שהייתה תחת חסות האו"ם - עמדו חיילי האו"ם מנגד, ומפקדי הגדוד ההולנדי אף שתו וודקה עם המפקד הסרבי ראטקו מלאדיץ' בעת שחייליו הפרידו את הגברים המוסלמים מן הנשים והילדים - ואחר כך רצחו כ-7,000 גברים ונערים מוסלמים. ממשלת הולנד מינתה ועדת חקירה בעניין ומצאה כי הגדוד ההולנדי סייע בעקיפין לפשעי מלחמה. ממשלת הולנד התפטרה, אך האו"ם מעולם לא קיבל על עצמו אחריות מוסרית לכשלונו במניעת הרצח ההמוני החמור ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השנייה. ברואנדה פינה האו"ם את כוח השלום שלו כאשר החל הג'נוסייד שגרם תוך חודשים ספורים לרצח של למעלה מ-600,000 בני הטוטסי בידי בני ההוטו. מי שהורה על פינוי כוחות האו"ם היה קופי אנאן, אז סגן מזכ"ל האו"ם והאחראי לכוחות השלום שלו. אנאן אמנם הביע לאחר מכן חרטה, אך אחריות אישית לא נטל מעולם, כשם שהאו"ם לא נטל אחריות מוסדית. בקוסובו הכיר אמנם האו"ם בסכנת הג'נוסייד והטיהור האתני המאסיבי שאיימה על תושביו האלבנים של החבל מידי משטרו של מילושביץ' - אך מוסדותיו לא הצליחו לגייס רוב להחלטה להשתמש בכוח כדי למנוע את הזוועה. נאט"ו בהנהגת ארה"ב היא זו שהפעילה כוח כלפי יוגוסלביה והביאה לסילוקה מן החבל ולהחזרתם של קרוב למיליון אלבנים שגורשו או ברחו מאימת הסרבים. לכן יש אולי מי ששמח לאידו של האו"ם. אך כשלונו מחייב להשרות עצב על כל מי שציפה כי האו"ם ישכיל לנהוג אחרת ממה שנהג חבר הלאומים בשנות ה-30 של המאה שעברה, כאשר ניצב אין אונים מול התוקפנות של גרמניה הנאצית, איטליה הפאשיסטית ויפן האימפריאליסטית. לארגון האומות המאוחדות, כך טענו מייסדיו ב-1945, יהיו שיניים, ואכן מגילת האו"ם יצרה את המסגרת שאמורה הייתה לאפשר הפעלת כוח לעצירת תוקפנות, למנוע השמדת עם ומעשי רצח המוניים כפי שאירעו באירופה בעת השואה. אך מילים לחוד ומעשים לחוד. רק איום בכוח לא את האו"ם יש להאשים: בסופו של דבר אין האו"ם אלא סך כל המדינות המרכיבות אותו. החזון והתקווה היו ליצור כלי בינלאומי אשר יתעלה מעל לאינטרסים של המדינות הבודדות ויבטא את החזון של שלום בינלאומי וסדר עולמי. יסודותיו של חזון זה בעת החדשה נמשכים מקונטרסו של עמנואל קאנט "על השלום הנצחי" אל יוזמתו של הנשיא וילסון בהקמת חבר הלאומים לאחר מלחמת העולם הראשונה. אך היחס בין חזון זה למציאות הפרקטית של האו"ם הוא כיחס בין מתן תורה למפלגת ש"ס: החזון נשגב - אך המציאות עכורה. כי בכל אחת מן הדוגמאות שהבאנו לעיל היו אלה האינטרסים של המדינות הבודדות שמנעו פעולה אפקטיבית מצד האו"ם: בעת המלחמה בבוסניה לא יכלו מדינות אירופה, שהיו חלוקות ביניהן, להגיע להסכמה עם ארצות-הברית, והנשיא בוש האב לא ראה סיבה לסכן חיילים אמריקנים להגנה על בוסנים-מוסלמים בבלקן הרחוק. ברואנדה היה זה הנשיא קלינטון - ליברל והומניסט לכל הדעות - שחשש ממעורבות באפריקה ללא אינטרס אמריקני ברור. ובקוסובו היה ברור כי רוסיה תשתמש בווטו שלה במועצת הביטחון כדי למנוע פעולה נגד יוגוסלביה, "האחות הסלאבית" של מוסקבה. אם כך ואם כך, המערכת הבינלאומית כשלה. כאשר כשלה המערכת הבינלאומית, כאשר התברר כי רק באיום אפקטיבי בכוח אפשר לעצור את הזוועה - הייתה זו ארה"ב ובעלות בריתה בנאט"ו שנטלו על עצמן מה שהמערכת הבינלאומית צריכה הייתה לעשות. בתנאים שונים, ובמציאות מורכבת הרבה יותר, זה מה שקרה ב-12 השנים האחרונות ובארבעת החודשים האחרונים בפרשת עיראק. למעלה מתריסר פעמים החליטה מועצת הביטחון בהחלטות מחייבות כי עיראק מפירה את תנאי הפסקת האש משנת 1991: בהחלטה 1441 מנובמבר 2002 החליטה מועצת הביטחון פה אחד - אפילו סוריה הצביעה בעד! - לתת לעיראק הזדמנות אחרונה למלא את התחייבויותיה. כפי שציין ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר באיים האזוריים, איש אינו סבור כי עיראק מילאה את התחייבותה; אך הנכונות להזדקק לכוח - שהוא במקרים כאלה המוצא האחרון - אינה קיימת במוסדות האו"ם: לא מחמת האו"ם, אלא הפעם משום שקברניטיה של צרפת וגרמניה - כל אחד מסיבותיו שלו - מעדיפים את האינטרס הלאומי שלהם על פני הצורך לסלק מן הזירה משטר עריצות שתקף את שכנותיו והשתמש בגז מדמיע כלפי אזרחיו הכורדים שלו. שוב גברו האינטרסים האנוכיים על השיקולים ההומניטריים. יציאה למלחמה היא לעולם הקשה בהחלטות, ואיש אינו יודע איך יסתיים הסכסוך הנוכחי. אמת, ארה"ב עשתה את כל הטעויות האפשריות בדרך החתחתים שהביאה למצב הנוכחי. אך מה שעשו צרפת וגרמניה אינו בגדר טעות: זהו כשל מוסרי חמור וכבד. לשיראק ולשרדר אכן מגיע פרס: לא פרס נובל לשלום, כי אם פרס צ'מברליין לפייסנות.