שליטה עצמית

[אקה המפקדת]

שליטה עצמית

אני אם ל3 ילדים קטנים. תמיד הייתי חמת מזג אך מאז שיש לי את הילדים- זה נהיה גרוע יותר. אני מוצאת את עצמי עומדת וצועקת עליהם (סליחה- צורחת!) לפחות אחת ליום-יומיים. בדרך כלל דווקא הגדול ביותר (6) הוא זה שסובל- הוא נחשב הילד הטוב מבין שלושתם, אך כנראה הבין שתשומת לב (גם אם שלילית) מקבלים אם משתוללים כמו שני אחיו הקטנים. הקטע הוא שאני מאד מודעת לזה: בזמן שאני צועקת עליו יש כאילו אני נוספת שעומדת מהצד, מסתכלת עליי ולוחשת לי באוזן "תפסיקי", ואני לא מסוגלת להפסיק לצעוק! הילד עומד ומסתכל עליי, מחכה שאסיים לצעוק, לא עונה לי אם אני שואלת אותו "הבנת?!?! הבנת?!?!", רק מוריד את הראש ומחכה שתחלוף הסערה. לפעמים נעלב ומתחיל לבכות ואז אני מרחמת עליו ומתנצלת. בכל המקרים אני מרגישה נורא אח"כ ומבטיחה לעצמי שזו הפעם האחרונה. איך מפסיקים את זה? תמיד רציתי שיהיה לי בית רגוע, לא כמו הבית בו גדלתי, עם הורים שצעקו עלינו ללא הפסק. כנראה שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ, אבל אני כל כך רוצה לשנות. מה עושים??

 

[אלון דובובי]

שלום אקה

אכן, התפוח לא נופל רחוק מהעץ, הוא לבטח אינו יכול להפוך למנדרינה... אבל אולי הוא יכול להתרחק מהעץ קצת?

מה שאת מתארת הוא דפוס אוטומטי מושרש אצלך שאת נבטיו את בעצמך זיהית בשנות הילדות המוקדמות. הוא אוטומטי בכך שברגע שמתעוררת סיטואציה מסוימת בבית, ברגע שתנאים מסוימים מבשילים, את כאילו נכנסת לתוך סרט שהוכן מראש ולוחצת play: אני אתחיל לצרוח, להפחיד ולהשפיל, אראה שהמטרה הושגה ואז אסוג אל תוך רגשות האשם שלי.

הסיבה לכך שסרט זה נמצא באמתחתך ולא אחר פשוטה וברורה: כך נהגו בך, זה מה שאת מכירה, זה אופן ההתנהלות שהושרש בך. והמעניין הוא שבאותם רגעים בהם הסרט מתחיל לרוץ מתגלות שתי הדמויות שמופנמות בך, כפי שמתבטא בשני הקולות שאת שומעת: את גם האבא המתעלל (הדמות שצורחת בפועל), אבל את גם עדיין אותה ילדה כאובה (״תפסיקי לצעוק״). את מגלמת בתוכך את שתי הדמויות בהצגה שקרויה ״כעס״. וכאן מתגלית הטרגדיה האמיתית: שכפי שעשו לך כך את עושה, וכפי שאת עושה גם בנך יעשה לנכדך. זו שרשרת הכעס, ואת רק עוד חוליה בה.

למזלנו, דפוס, מושרש ככל שיהיה, אינו גנטי ואינו גורל שיש לקבלו בלית ברירה. ניתן לשבור את השרשרת. ניתן ללמוד דפוסים חדשים, להחליף אט אט הרגלים ישנים ולא מועילים בחדשים ומועילים יותר, ללמוד לא ללחוץ על כפתור ה-play ברגע שמתעוררים התנאים המעלים את אותו כעס, אלא לקחת צעד אחורנית ולהירגע קמעה. ישנן סדנאות למיניהן המציעות טכניקות שונות לפיתוח שליטה עצמית, רגיעה, מדיטציות והרפיה, או גם טיפול פסיכולוגי ממוקד-התנהגות שעשוי אף הוא לסייע בהקשר זה.

 

[באדי תות]

אמא אקה

מסכימה עם הדברים שכתב אלון
התנהגויות הרגלים דרכי התמודדות - הם כמו שריר שניתן לאמן ולפעול אחרת
אני מבינה שבזמן שאת טעונה את לא יכולה לראות את הדברים ורק בדיעבד
וכן מורגש הקושי שלך לאחר אירוע כזה או אחר
ייתכן שגם הדפוס הוא אכן משהו שהושרש בך בילדותך בבית בו גדלת
תנסי לחשוב האם גם במקום העבודה? עם בזן הזוג? חברים?
או כל קבוצה חברתית אחרת את נוהגת כך? או יש מקומות שאת יכולה לשמור איפוק
(מה שיוביל אותך להבנה שיש בך את היכולת לנהוג אחרת)
לספור עד 10 זה טוב ויפה, אבל אני חושבת שאת צריכה כלים
לשחרור האנרגיות בדרכים אחרות, ולהחליפן בחוויות חיוביות מרגיעות
ואולי אף כאלה שקשורות לילדים ולמשפחה שיתנו לך "אויר" רוגע ושלווה במקום הזה

 

[ינוקא1]

לאקה המפקדת והשולטת

גם בניק שבחרת , גם בכותרת שבחרת , וגם בבעיה שתיארת - יש אספקט של "שליטה".

(הניק ממש מגניב למען האמת

, רק תשימי לב לכל השלושה .. .)

אני דווקא לא חושב שהבעיה היא שליטה עצמית , אלא עודף שליטה עצמית.
הפחד של "מה יקרה אם . . . ענינים יצאו משליטה."
"מה יקרה אם הילדים ישתוללו וילכלכו . . ."
"מה יקרה אם אני אצא משליטה .. ."

אני חושב שיש הרבה אופציות שיכולות לעזור , גם שיטה בשם "ריברסינג" יכולה להיות נהדרת.

 

[answer110]

מסכימה עם כל הנאמר

ע"י שאר הכותבים וחייבת לציין שהדבר הראשון שגם אני שמתי לב אליו הוא הניק "אקה המפקדת" - שתמיד מעל, שולטת, מחליטה, יודעת...

 

[עפרה מהודר]

בהחלט

זה מאוד בולט.

 

[גרא.]

אקה המפקדת,נסית פעם לדבר אליהם בשקט בגובה

העיניים? הבדלי הגובה שיש בין מבוגר לילד,מקשים על תקשורת ישירה.שעה שאת עומדת במלוא גובהך
וצועקת/צורחת עליהם,שום דבר אינו עובר באמת אליהם,למעט האיום הקולני הפיזי שלך.רדי על הברכיים,דברי
עם כל ילד ישירות לעיניו,בשקט,בחום וברגש.זה עשוי לעבוד.