נריסה, מה שאת מתארת
או לפחות המקום שבו התיאור שלך מהדהד אצלי, הוא מקום שבו יושב איש יקר. שלוש שנים ביליתי במחיצתו. למעשה, יותר, אבל שלוש שנים יותר ממוקדות. שלוש שנים של בלבול, של תהליכים, של שאילת שאלות וחיפוש תשובות. שלוש שנים של מחויבות, שלי כלפיו, ודרכו, כלפי עצמי; ושלו, כמובן, כלפיי. שלוש שנים שיצאתי מהן שונה משנכנסתי. שלוש שנים שבהן למדתי להכיר חלקים בעצמי, שקודם היו מוסתרים בחשיכה שאליה לא העזתי להסתכל. הוא שעזר לי להביט, עם הפנס שבידו, כשהוא תמיד שם איתי. שלוש שנים שבהן הפנמתי את הדמות שלו, למדתי לסמוך עליו, לתת אמון, והדמות שלו והקול שלו שבתוכי עזרו לי להתמודד עם סוגיות שעלו ביומיום, עם קשיים, עם החיים. שלוש שנים שבהן ידעתי שכשאני מגיעה אליו, אני מגיעה למקום שמקבל אותי כמו שאני, שלא שופט, שלא מבקר, שסומך עלי, שיודע שמי שאני, זה מספיק טוב. שלוש שנים שבהן, בעזרתו, מצאתי אני את האדמה מתחת לרגליים שלי, עד שיכולתי לעמוד לבד ביציבות, וללכת. והלכתי. לדרכי. כי הגיע כבר הזמן, ויכולתי. ולעד אני אזכור אותו ולעד אני אודה לו. יש דמיון בתיאורים, לא? זו שליטה מנטלית בעינייך? רק שאני, מדברת על הפסיכולוג שלי. זה מבלבל אותי. את יכולה, מוכנה, לעשות לי את האבחנה?