Eclipsed By The Moon
New member
שלט רחוק, רחוק מדי.
היום בבוקר היה פיגוע, אין לי מושג מה קרה והכל, אבל זה העציב אותי, מאד. אני התחלתי לבכות. בחיים לא בכיתי בגלל פיגוע. גם כמעט אף פעם לא בכיתי ליד חברים. אני חושבת על כל מה שקרה לי לאחרונה, בנושא מוות. זה התחיל מאנשים שאני בכלל לא מכירה {אז מה אכפת לי?}, ואז זה עבר לחברים של חברים של חברים שמתו {גם אז לא היה ממש אכפת לי}, ואז זה עבר לחברים של חברים שמתו (ולא היה לי ממש מה להגיד חוץ מ``אהה... משתתפת בצערך?`` או אפילו בחוסר טקט מוצהר ``מבאס בפרדס?``} ואז הוא מת, והכרתי אותו. האדם הראשון שמת, שאני הכרתי, ושאני זוכרת את זה. אבל אני לא רוצה לזכור. אני רוצה למחוק את אותן 20 דקות של הודעה, הלם, בכי, דיפרוס. רוצה לשכוח, שימחק, כוס אמא שלו, שימחק הזכרון הזה. היה היום פיגוע, זה כבר הרגל, כל יום בום באנג במקום אחר {ומה אכפת לי בכלל?} וגם בטח אני לא מכירה אף אחד מאלה שנפגעו או נהרגו, אז עוד יותר מזה, מה אכפת לי? אני רוצה לשמוח, לא רוצה לבכות, כמה שרציתי לבכות, אני כבר לא רוצה, זה לא כיף, זה עושה לי כאב ראש, זה מבאס אותי, אני רוצה לשמוח, אני לא יכולה לחייך, לא היום. אנחנו יושבים על אחד הספסלים בבית הספר, ואני לבד בצד, ורונה באה ומדברת איתי, ומחבקת אותי, ואז התחלתי לבכות. ואז הפסקתי, וכשהיא הלכה איטן שאלה מה קרה, והתחלתי לבכות שוב, ואז, בחוסר טקט מדהים פשוט, רדיו בית הספר התחיל לנגן את השיר השני הכי אהוב עלי בעולם (אחרי Stairway To Heaven) - לא אחר מאשר Wish You Were Here, והתחלתי לבכות חזק יותר, מדקלמת את המילים באותו הזמן. ואני רציתי לצרוח כ``כ, אבל אני לא יכולה כי אני צרודה. הלכתי לסנטר, אולי אני אתעודד שם או משהו, אבל זה לא עזר, הייתי שם 3/4 שעה שנראו כמו כמה שנים טובות, והלכתי הביתה, ואני הרגשתי כל-כך רע, כאילו, לא פיזית, אלא רגשית, ורציתי להרגיש אחרת. אני רוצה להיות כל-כך הרבה דברים אחרים, ואני לא שולטת על זה. אני רוצה לשנות את העולם, ואני לא שולטת בזה. אני רוצה שאנשים יפסיקו למות, ואני לא שולטת בזה. אני רוצה להיות שמחה תמיד, ואני לא שולטת בזה. אני רוצה לבקש ממכם רק דבר אחד אנשים: אל תמותו. כי לאחרונה, כשאני שומעת על כל בנאדם שמת, זה הורג בי חלק מסויים, זה מעציב אותי כל-כך, כי כל מה שאני עושה רוב החיים שלי זה {לא, לא לשבת בסנטר} לדאוג שאחרים יהיו שמחים, עם חיוך על הפנים, כמו שאני רוב הזמן, כי אני יודעת איזו הרגשה נהדרת זו. אני לא רוצה להיות עצובה. אני לא רוצה שתהיו עצובים. think floyd מיכל
היום בבוקר היה פיגוע, אין לי מושג מה קרה והכל, אבל זה העציב אותי, מאד. אני התחלתי לבכות. בחיים לא בכיתי בגלל פיגוע. גם כמעט אף פעם לא בכיתי ליד חברים. אני חושבת על כל מה שקרה לי לאחרונה, בנושא מוות. זה התחיל מאנשים שאני בכלל לא מכירה {אז מה אכפת לי?}, ואז זה עבר לחברים של חברים של חברים שמתו {גם אז לא היה ממש אכפת לי}, ואז זה עבר לחברים של חברים שמתו (ולא היה לי ממש מה להגיד חוץ מ``אהה... משתתפת בצערך?`` או אפילו בחוסר טקט מוצהר ``מבאס בפרדס?``} ואז הוא מת, והכרתי אותו. האדם הראשון שמת, שאני הכרתי, ושאני זוכרת את זה. אבל אני לא רוצה לזכור. אני רוצה למחוק את אותן 20 דקות של הודעה, הלם, בכי, דיפרוס. רוצה לשכוח, שימחק, כוס אמא שלו, שימחק הזכרון הזה. היה היום פיגוע, זה כבר הרגל, כל יום בום באנג במקום אחר {ומה אכפת לי בכלל?} וגם בטח אני לא מכירה אף אחד מאלה שנפגעו או נהרגו, אז עוד יותר מזה, מה אכפת לי? אני רוצה לשמוח, לא רוצה לבכות, כמה שרציתי לבכות, אני כבר לא רוצה, זה לא כיף, זה עושה לי כאב ראש, זה מבאס אותי, אני רוצה לשמוח, אני לא יכולה לחייך, לא היום. אנחנו יושבים על אחד הספסלים בבית הספר, ואני לבד בצד, ורונה באה ומדברת איתי, ומחבקת אותי, ואז התחלתי לבכות. ואז הפסקתי, וכשהיא הלכה איטן שאלה מה קרה, והתחלתי לבכות שוב, ואז, בחוסר טקט מדהים פשוט, רדיו בית הספר התחיל לנגן את השיר השני הכי אהוב עלי בעולם (אחרי Stairway To Heaven) - לא אחר מאשר Wish You Were Here, והתחלתי לבכות חזק יותר, מדקלמת את המילים באותו הזמן. ואני רציתי לצרוח כ``כ, אבל אני לא יכולה כי אני צרודה. הלכתי לסנטר, אולי אני אתעודד שם או משהו, אבל זה לא עזר, הייתי שם 3/4 שעה שנראו כמו כמה שנים טובות, והלכתי הביתה, ואני הרגשתי כל-כך רע, כאילו, לא פיזית, אלא רגשית, ורציתי להרגיש אחרת. אני רוצה להיות כל-כך הרבה דברים אחרים, ואני לא שולטת על זה. אני רוצה לשנות את העולם, ואני לא שולטת בזה. אני רוצה שאנשים יפסיקו למות, ואני לא שולטת בזה. אני רוצה להיות שמחה תמיד, ואני לא שולטת בזה. אני רוצה לבקש ממכם רק דבר אחד אנשים: אל תמותו. כי לאחרונה, כשאני שומעת על כל בנאדם שמת, זה הורג בי חלק מסויים, זה מעציב אותי כל-כך, כי כל מה שאני עושה רוב החיים שלי זה {לא, לא לשבת בסנטר} לדאוג שאחרים יהיו שמחים, עם חיוך על הפנים, כמו שאני רוב הזמן, כי אני יודעת איזו הרגשה נהדרת זו. אני לא רוצה להיות עצובה. אני לא רוצה שתהיו עצובים. think floyd מיכל
חוץ מזה- תמיד יכול להיות יותר גרוע..