שלוש סוגסטיות - אחת
10 ... 9 ... 8 .......7 ..........
הפגישה מתחילה.
מתחילים בסבב שמות, אני מנסה ככל האפשר לקלוט את שמות האורחים ואת תפקידים שלהם ולא ממש מצליחה. מנהלי מחלקות או חטיבות או מדורים או מוצרים או משהו, ואני מתעצבנת משניה לשנייה.
אם הייתי יודעת שאני צריכה להיות בפגישה, הייתי מתכוננת, בודקת מי אמור להגיע, מאיפה ועל מה בכלל הפגישה. אבל לא, שניה לפני שמתחילים הוא פתאום אומר לי "אני רוצה שתכנסי לפגישה" ונעלם בתוך החדר בלי לאפשר לי לשאול על מה הפגישה בכלל.
הסבב מתקדם לעברי, הפסקתי כבר להקשיב למציגים ורק ניסיתי לנסח בראש איך להציג את עצמי, שהרי אם הייתי יודעת על מה הפרויקט הייתי יודעת איך להציג את עצמי, ותוך כדי אני מנסה לירות בו מבטים שורפים מעצבנות. עד שמגיע תורי.
"אני .." אני מתחילה להגיד, אבל הוא קוטע אותי "היא שלי " , ומסמן למי שיושב לידי להציג את עצמו. אני בהלם.
כולם מסתכלים עלי מופתעים במבט תוהה, מחכים לשמוע אותי ממשיכה, או אומרת את השם לפחות, גם אם אני כאן יחד איתו כקולגה, או עוזרת או משהו, ובכלל מה זו בחירת המילים הזו "שלי" ?
אבל מה שקורה בשבריר השנייה הזו מדהים אותי עוד יותר. בבת אחת נעלמת כל העצבנות שלי, הכעס איננו, ואני מתמלאת באושר.
אני שלו, אני שייכת לו, הוא הכוח שלי, האור שלי, הוא גאה בי, מקבל אותי, הוא משוויץ בי מול כולם, השייכות שלי אליו מראה להם שהוא המלך, החזק והמכתיב. אני נמלאת גאווה על השייכות הפתאומית שניתנה לי מול כל האנשים הזרים האלו. כן אני שלו, רכוש של האדון הזה שיושב מולכם, אני הצעצוע שלו, ואתם יכולים כולכם למות מקנאה, הוא בחר בי שאהיה לו.
אני מישירה מבט מחייכת חיוך ניצחון מתריס לכולם, מותחת את החזה, פונה לבחור לידי בפנים שואלות, "כן ? " .
כשממשיך סבב השמות אני מנסה לשחזר בראש ועדיין לא קולטת איך שתי המילים האלו העלימו לחלוטין את כל הכעס והעלו בי אושר, אני שלו...
10 ... 9 ... 8 .......7 ..........
הפגישה מתחילה.
מתחילים בסבב שמות, אני מנסה ככל האפשר לקלוט את שמות האורחים ואת תפקידים שלהם ולא ממש מצליחה. מנהלי מחלקות או חטיבות או מדורים או מוצרים או משהו, ואני מתעצבנת משניה לשנייה.
אם הייתי יודעת שאני צריכה להיות בפגישה, הייתי מתכוננת, בודקת מי אמור להגיע, מאיפה ועל מה בכלל הפגישה. אבל לא, שניה לפני שמתחילים הוא פתאום אומר לי "אני רוצה שתכנסי לפגישה" ונעלם בתוך החדר בלי לאפשר לי לשאול על מה הפגישה בכלל.
הסבב מתקדם לעברי, הפסקתי כבר להקשיב למציגים ורק ניסיתי לנסח בראש איך להציג את עצמי, שהרי אם הייתי יודעת על מה הפרויקט הייתי יודעת איך להציג את עצמי, ותוך כדי אני מנסה לירות בו מבטים שורפים מעצבנות. עד שמגיע תורי.
"אני .." אני מתחילה להגיד, אבל הוא קוטע אותי "היא שלי " , ומסמן למי שיושב לידי להציג את עצמו. אני בהלם.
כולם מסתכלים עלי מופתעים במבט תוהה, מחכים לשמוע אותי ממשיכה, או אומרת את השם לפחות, גם אם אני כאן יחד איתו כקולגה, או עוזרת או משהו, ובכלל מה זו בחירת המילים הזו "שלי" ?
אבל מה שקורה בשבריר השנייה הזו מדהים אותי עוד יותר. בבת אחת נעלמת כל העצבנות שלי, הכעס איננו, ואני מתמלאת באושר.
אני שלו, אני שייכת לו, הוא הכוח שלי, האור שלי, הוא גאה בי, מקבל אותי, הוא משוויץ בי מול כולם, השייכות שלי אליו מראה להם שהוא המלך, החזק והמכתיב. אני נמלאת גאווה על השייכות הפתאומית שניתנה לי מול כל האנשים הזרים האלו. כן אני שלו, רכוש של האדון הזה שיושב מולכם, אני הצעצוע שלו, ואתם יכולים כולכם למות מקנאה, הוא בחר בי שאהיה לו.
אני מישירה מבט מחייכת חיוך ניצחון מתריס לכולם, מותחת את החזה, פונה לבחור לידי בפנים שואלות, "כן ? " .
כשממשיך סבב השמות אני מנסה לשחזר בראש ועדיין לא קולטת איך שתי המילים האלו העלימו לחלוטין את כל הכעס והעלו בי אושר, אני שלו...
