בוקר יום כיפור 1973
ואני חובקת בעל ופעוט בן חצי שנה.
הימים הכי מאושרים שלנו. גרים בבת-ים, בדירה שכורה עם סלון ענק שבמרכזו שולחן ביליארד אולימפי. חברים מסביב. משפחה קרובה, הורים, אחות ואחים. כולם גרים בסביבה. הימים הכי מאושרים שיש.
בוקר שבת ויום הכיפורים, רעש אדיר קורע את השמיים. מטוסים. אני מתעוררת בבהלה. האיש שלצידי נראה המום. מה קרה להם שהם מרשים לעצמם להתאמן ביום הכיפורים? לרגע לא יכלה לחלוף מחשבה בראשנו, שמה פרצה מלחמה. זה היה הדבר הכי רחוק שאפשר היה לחשוב עליו. מאוחר יותר, מהמרפסת שהשקיפה על כיכר המצבה בבת-ים, ראינו איך מתקבצים עוד ועוד ג'יפים צבאיים ואנשים עם מדים (צמרמורת עוברת בי עכשיו כשאני נזכרת בתמונה) מסתובבים וממתינים. על כלי הרכב נראה מגן דוד אדום על רקע לבן. הלב התחיל לפעום במהירות. אמרתי לאיש שמשהו לא נראה לי היום. לפתע חברים הגיעו. באו לשחק קצת ביליארד. אפילו בשעה 10 בבוקר אף אחד לא העלה על דעתו מלחמה.
בשעת הצהריים הייתה אזעקה. כעת כבר היה ברור. מלחמה. אותו יום מר ונמהר לא יישכח לי לעולם. הריצה הזאת לחדר שבו ישן התינוק. לקחת אותו על הידיים ולרוץ לחדר המדרגות ששם היה חדר בטחון. הפחד, האימה, שום דבר לא היה ברור. באותו הלילה כבר גייסו את בעלי ואני הלכתי לישון עם בני בכורי, אצל אחותי שגרה בקרבת מקום כדי שלא נהיה לבד.
לימים הבטחתי לדרור הקטן, שכשהוא יגדל כבר לא יהיו מלחמות בעולם. הוא מילדי חורף 1973.
http://www.youtube.com/watch?v=gp9sO89a32I
