שלושה שירים
מר את הבכי המר לא ידע לפנים דמעות ששטפו והדיחו צער וכאב, אותן ידע. את טעמו המתוק של הבכי את ההתמסרות לחמימות המתפשטת באבריו וההתמכרות לפורקן. אותם ידע --- ולא, ידע טעמו של המר הזה שאין בו פורקן ואין בו מתיקות שאינו מדיח את הכאב ורק מעצימו עד שאין לשאתו. זה שהתגלה לו ביום ההוא ומאז יידע רק אותו. הבכי המר הזה שהנחיל לו בנו בהליכתו אילם ויבש בפינתו לא לחלוחית לא קול רק כאב נורא שאינו נרגע רק טעם מר שאין במה להמתיקו. יללה שאינה נשמעת פנים שאינן אומרות דבר ומאחריהן חורבן. אתי בני. בחלוף עונות, כשאת בוהק שמי קיץ מחליפה עמימות שמי ענן, וזרמי היורה שוטפים אבק קיץ עייף, כשניחוח אדמה רטובה כבר עולה באפי - - - בתחושת האוויר והאור ומגע אדמה חמימה ברגליי היחפות, בריח פרחי נרקיסים ומראה סתוונית ענוגה - אתה עוד אתי. מול נופיו של העמק שלנו בשדות שרוו זיעתנו, במשעול המטפס אל ההר, הזוכר עוד מצעד כפותיך עם סיכי הסירים ששרטו את עורו של הילד הקט. מול נופים התוהים עוד אייכה כן, אתה כאן עדיין אתי. בנופים אהובים של ארצנו וכל רגב אשר בשדה - אתה כאן עמי, ואינך ולא תם עוד הזמר הזה. מה נותר ? מה נותר? תמונות אילמות, זיכרון קולך, מגע ידך על כתפי וטביעות ידיך בחצר המשק - הד עמום לויכוח שלא ישוב... געגועים חסרי תוחלת, ומבטינו המלטפים האובדים בריק... השדות עוטים ירוק, ריח האדמה שנרטבה בגשם ריח חיינו בעודם שלמים - ורסיסי גשם מנצנצים על העשב את השמחה שהייתה. מה נותר? תמונות אילמות... זיכרון קולך... צליל צחוק... ויכוח שלא ישוב... והפחד מהזמן החולף השוחק את הזיכרון ומאיים לגזול את המעט שנותר...
מר את הבכי המר לא ידע לפנים דמעות ששטפו והדיחו צער וכאב, אותן ידע. את טעמו המתוק של הבכי את ההתמסרות לחמימות המתפשטת באבריו וההתמכרות לפורקן. אותם ידע --- ולא, ידע טעמו של המר הזה שאין בו פורקן ואין בו מתיקות שאינו מדיח את הכאב ורק מעצימו עד שאין לשאתו. זה שהתגלה לו ביום ההוא ומאז יידע רק אותו. הבכי המר הזה שהנחיל לו בנו בהליכתו אילם ויבש בפינתו לא לחלוחית לא קול רק כאב נורא שאינו נרגע רק טעם מר שאין במה להמתיקו. יללה שאינה נשמעת פנים שאינן אומרות דבר ומאחריהן חורבן. אתי בני. בחלוף עונות, כשאת בוהק שמי קיץ מחליפה עמימות שמי ענן, וזרמי היורה שוטפים אבק קיץ עייף, כשניחוח אדמה רטובה כבר עולה באפי - - - בתחושת האוויר והאור ומגע אדמה חמימה ברגליי היחפות, בריח פרחי נרקיסים ומראה סתוונית ענוגה - אתה עוד אתי. מול נופיו של העמק שלנו בשדות שרוו זיעתנו, במשעול המטפס אל ההר, הזוכר עוד מצעד כפותיך עם סיכי הסירים ששרטו את עורו של הילד הקט. מול נופים התוהים עוד אייכה כן, אתה כאן עדיין אתי. בנופים אהובים של ארצנו וכל רגב אשר בשדה - אתה כאן עמי, ואינך ולא תם עוד הזמר הזה. מה נותר ? מה נותר? תמונות אילמות, זיכרון קולך, מגע ידך על כתפי וטביעות ידיך בחצר המשק - הד עמום לויכוח שלא ישוב... געגועים חסרי תוחלת, ומבטינו המלטפים האובדים בריק... השדות עוטים ירוק, ריח האדמה שנרטבה בגשם ריח חיינו בעודם שלמים - ורסיסי גשם מנצנצים על העשב את השמחה שהייתה. מה נותר? תמונות אילמות... זיכרון קולך... צליל צחוק... ויכוח שלא ישוב... והפחד מהזמן החולף השוחק את הזיכרון ומאיים לגזול את המעט שנותר...