שלומז,חזרתי.
סוף סוף יש לי כבלים,שני מחשבים בבית וה-3 האחרים במכולה...
אבל אני פה וזה מה שחשוב
תכינו את עצמכם להודעה די ארוכה... את השבועיים האחרונים שלי בקנדה ביליתי בחברת קריין,ליאו והחבר שלי (לשעבר,כמובן
). היה לנו כל כך כיף ביחד,שאני פשוט נורא מתגעגעת אליהם. כל יום,כל היום-היינו ביחד. יוצאים לסרטים, לבלות בעיר...סתם מתנחלים אחד לשני בבית. אתם יודעים,כמו שחברים טובים עושים. הייתי מבלה איתם פשוט שעות על גבי שעות. פתאום,הרגשתי בבית. אחרי שנה שלמה של סבל,הרגשתי שיש לי סוף סוף חברים אמיתיים בקנדה. כמובן שעכשיו כבר מאוחר מדי. אי אפשר להסתכל אחורה ולהתחרט,כי זה לא יעזור. אבל אתם יודעים מה? אחרי הכל,אני לא מתחרטת על שום דקה שעברה בשנה האחרונה. נהניתי מכל רגע, גם אם האנשים היו סנובים וקרים בהתחלה,אפשר לאט לאט ליצור איתם קשר יותר מעמיק. אולי התייאשתי מהר מדי, אולי לא הייתי פתוחה מספיק,אבל מה שהיה היה. מה שבטוח,התגעגעתי לארץ. כל כך התגעגעתי לחברות,לחברים ולמשפחה שלי. לכל מה שמוכר,לכל מה שאני רגילה אליו. אולי אני טועה. אולי החברים הקרובים שלי הבינו שאני עוזבת ורק אז הם קלטו מה הם מפסידים. טוב נו,לחלקנו יש הצתה מאוחרת. בימים שקדמו לעזיבה שלי, בכיתי כל הזמן. לא יכולתי לעצור. כל פעם שהייתי מסתכלת על הורד שהאקס שלי נתן לי,הייתי מתחילה לבכות. כל פעם שהייתי מסתכלת על הדובי המתוק שהוא קנה לי,הייתי מתחילה לבכות. כל פעם שהייתי מחזיקה ביד את השרשרת המדהימה מזהב לבן שהוא קנה לי,הייתי מתחילה לבכות. הכל הזכיר לי אותו,ובעצם את כל החברים. גם הבובת כלב (מי שלא יודע,יש לי המון המון בובות פרווה,אני מכורה לזה-למעלה מ-35 כבר.) שארוויק,חברה טובה שלי קנתה לי גרמה לי לבכות. גם הברבי שליאו וקריין קנו לי כי תמיד הם אמרו שאני JAP, ושאני פרינסס יפה בלונדינית, גרמה לי לבכות. הכל. פשוט הכל. בשדה תעופה,4 החברים הטובים שלי היו שם. קריין,ליאו,ארוויק, והחבר שלי. קנינו מצלמה חד פעמית,הצטלמנו תמונות אחרונות...כל כך עצוב,כל כך כואב...בחיים לא חשבתי שאני ארגיש ככה לגבי העזיבה חזרה לארץ. התמונות האלה היו אולי הרגעים הכי מאושרים שלי בקנדה,והם נרשמו בספר "הרגעים הכי מאושרים שלי כל חיי". ארבעתם תמיד היו שם בשבילי. אתם יודעים איך זה בתמונות אחרונות,נראים הכי מאושרים בעולם,ובפנים בוכים. no one tries to look sad in pictures. כולם מחייכים,אבל כל אחד בפנים עם הכאב שלו. כשהגענו לשער כניסה לטרמינל,היה זה הזמן להיפרד. ואז,כשלא בכיתי במשך כל היום,כי פשוט לא רציתי להעציב אותם ביומי האחרון שם (אחרי ששבוע ימים בכיתי בלי הפסקה...) פשוט פרצתי בבכי. גם הוא. גם קריין. גם ארוויק. וליאו,שניסה להיות קצת פחות שברירי,רק הזיל דמעה. (ומסתבר לי שאח"כ הוא בכה המון). חיבקתי אותם שוב שוב,אמרתי להם שנשמור על קשר והכל יהיה בסדר. אבל ידעתי שהכל עומד להשתנות. לא נבלה ביחד כל הלילה,לא נצא לקמפינג. לא נתחנל אחד לשני בבית
. את החבר שלי,לא הצלחתי להרגיע. המילים פשוט לא עצרו את הדמעות. זאת לא הפעם הראשונה שהוא בכה בגללי, אבל זאת פשוט הרסה אותי. אני עדיין הרוסה.לא יכולה לשכוח את היום הזה. לא יכולתי לראות אותו סובל בגללי. קריין,חברה מאוד טובה שלי,בכתה בטירוף. עמדנו שם מחובקות למעלה מ-10 דקות אני חושבת. היה לי כל כך רע, עד אותו היום לא הבנתי כמה אני חשובה לאנשים האלה,שסה"כ הכירו אותי שנה. בעצם,ליאו והחבר אפילו פחות. הם הכירו אותי חודשיים,אבל אני בהחלט יכולה להגיד שהיה לנו קשר מאוד מאוד חזק. כשהם הלכו, אני המשכתי לבכות. לא יכולתי לעצור את עצמי. כולם בשדה תעופה הסתכלו עלי, פשוט הלכתי עם פנים ועיניים אדומות. אף אחד לא הבין למה,אבל נתנו לי מבטים מרחמים כאלה. זה רק הכעיס אותי עוד יותר. גם במשך הטיסה,ישבתי עם הדובי שהחבר שלי נתן לי,מחובקת איתו. ישנתי רוב הטיסה. נרדמתי עם הדמעות בעיניים. ההורים שלי כל הזמן ניסו להרגיע אותי,ואני רק צעקתי עליהם ואמרתי להם שיעזבו אותי בשקט. אבל בעצם,למה אני צועקת עליהם? אני זאת שביקשתי לחזור. אני לא מתחרטת,אבל הגעגועים לכמה אנשים שם מכאיבים לי. אותם געגועים שהכאיבו לי כשהייתי בקנדה,כשהחברים שלי מהארץ היו כל כך חסרים לי. כשנחתנו סוף סוף בארץ,איבדו לנו 3 מזוודות. המשפחה חיכתה בחוץ,בנמל הנוחתים. כל כך שמחתי לראות אותם, והם פשוט קפצו עלי ברגע שיצאתי. זאת הייתה הרגשה טובה. את המשפחה לא מזניחים. הייתה אווירה טובה באוויר,אבל אני עדיין הייתי שקועה בשלי. הם הביאו לי 4 מילקי,שכמובן חיסלתי אותם בלי לשים לב בכלל. אני לא כל כך זוכרת מה היה בשדה תעופה כרגע,זה היה ב-3 בלילה, אבל אני זוכרת שבכיתי ואף אחד לא הבין למה. רק אחי הקטן,שידע בדיוק מה הלך ביני לבין הפרסי,הצליח להבין מה עובר עלי. חזרנו הביתה במונית גדולה,עם כל הדברים. כשבאתי להיכנס הביתה,גיליתי את כל הכניסה מקושטת. נו,אלא מי? החברות שלי. קישטו הכל,השאירו לי מכתב מרגש. לעולם לא הייתי מוותרת עליהן,המדהימות האלה. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהן. כשנכנסתי הביתה,הבית שבו גרתי כל 16 שנות חיי,הייתי כל כך שמחה. סוף סוף,הרגשתי שאני באמת שייכת למקום הזה ולא לשום מקום אחר. הרגשה ביתית,שכאן הוא מקומי ואף אחד לא יקח אותי מכאן יותר. הגענו ב-5 בבוקר הביתה,וכבר ב-7 הייתי אצל חברה טובה שלי,ליהיא. יצאנו לשוטט בזכרון,משהו שכבר לא עשיתי שנה. למרות שדברים מעטים השתנו,הכל היה כל כך מוכר,כל כך קרוב. התרגשתי לחזור. בערב,20 מהחברות הקרובות שלי הגיעו. יצאנו לבית קפה,ישבנו עד 2 בלילה ביחד. כולן חיבקו אותי,קפצו עלי. אני חושבת שזה היה פשוט רגע מאושר בשבילן,הן היו כל כך חסרות לי וגם אני להן. אחרי שחיבקתי את כולן,הבנתי שאני בבית . הבית האמיתי שכל כך התגעגעתי אליו,נמצא פה. ושום דבר שבעולם לא ישנה את זה.
סיון
סוף סוף יש לי כבלים,שני מחשבים בבית וה-3 האחרים במכולה...
