שלומות
בן 25, גר לבד, והגעתי אמש לאחר שיחה עם חבר למסקנה שיש לי חדרה חברתית.
מעולם לא ידעתי שיש לי את זה, תמיד חשדתי שיש בעיה כלשהי של ביישנות או חוסר ביטחון, עכשיו אני יודע שיש לזה הסבר ופתרון.
בין אם זה החשש לקבל הזמנות לאירועים ולפגוש את "כולם", או בין אם זה ישיבה עם חברים, הייתי בטוח שזה בסדר שאני בחלק מן החבורות "השקט" שבחבורה. אבל למעשה זה לא אני. יש לי דברים לומר שאיני אומר, במקום זה אני מריץ יותר מדי מחשבות בראשי.
כשאני יוצא עם בחורה בפעם הראשונה, אני מתעלה על עצמי, ולרוב הפגישה נמשכת זמן רב ואין שתיקות מיותרות, אך בסוף, גם לאחר שאני חש ברצון הצד השני, אני חושש מהאינטימיות של הנשיקה הראשונה. מהחיבוק האחרון. לרוב לפגישה השנייה, גם אם אני ממש רוצה, אני לא נותן לזה הזדמנות בגלל החשש מהרגעים האינטימיים.
הגעתי למסקנה שהחרדה הזו מנעה ממני כל כך הרבה דברים בחיי, מי יודע, אולי כבר הייתי נשוי? אולי כבר הייתי מסיים ללמוד? אולי הייתי נהנה ממקום העבודה שלי?
למעשה, גם חברים טובים שלי, באחד על אחד, מדי פעם אני מתחיל להריץ לעצמי מחשבות "אולי אני משעמם אותם?" "אולי הם כאן איתי מחוסר ברירה?".
אני מקווה לטוב. יהיה טוב.
בן 25, גר לבד, והגעתי אמש לאחר שיחה עם חבר למסקנה שיש לי חדרה חברתית.
מעולם לא ידעתי שיש לי את זה, תמיד חשדתי שיש בעיה כלשהי של ביישנות או חוסר ביטחון, עכשיו אני יודע שיש לזה הסבר ופתרון.
בין אם זה החשש לקבל הזמנות לאירועים ולפגוש את "כולם", או בין אם זה ישיבה עם חברים, הייתי בטוח שזה בסדר שאני בחלק מן החבורות "השקט" שבחבורה. אבל למעשה זה לא אני. יש לי דברים לומר שאיני אומר, במקום זה אני מריץ יותר מדי מחשבות בראשי.
כשאני יוצא עם בחורה בפעם הראשונה, אני מתעלה על עצמי, ולרוב הפגישה נמשכת זמן רב ואין שתיקות מיותרות, אך בסוף, גם לאחר שאני חש ברצון הצד השני, אני חושש מהאינטימיות של הנשיקה הראשונה. מהחיבוק האחרון. לרוב לפגישה השנייה, גם אם אני ממש רוצה, אני לא נותן לזה הזדמנות בגלל החשש מהרגעים האינטימיים.
הגעתי למסקנה שהחרדה הזו מנעה ממני כל כך הרבה דברים בחיי, מי יודע, אולי כבר הייתי נשוי? אולי כבר הייתי מסיים ללמוד? אולי הייתי נהנה ממקום העבודה שלי?
למעשה, גם חברים טובים שלי, באחד על אחד, מדי פעם אני מתחיל להריץ לעצמי מחשבות "אולי אני משעמם אותם?" "אולי הם כאן איתי מחוסר ברירה?".
אני מקווה לטוב. יהיה טוב.