שלומות פורום נחמד. אפשר גם? משהו קצת אחר
הקטע הזה פורסם לראשונה בפורום "מבשלים כשר". בעצם, בשבילו הוא נכתב, כדיווח.
_____________________________________________
ארוחת מלכים ואווירת מלכים - אמש - ותראו מה אפשר לעשות בכפר
למה אווירת מלכים? - כי זה היה במושב, אצל חברים. מזג האוויר היה מופלא,
וכל הערב התנגן לי במוח השיר: סופשבוע בכפר.
על השולחן מתחת לפרגולה חיכו סלטים:
גזר פיקנטי עם לימון כבוש, סלט תפוחי אדמה, סלט טבולה, סלט קינואה וחמוציות, סלט עלי בייבי עם רצועות בצל דקות, שמן זית וסומאק. פרוסות קישואים אפויות בתנור בשמן זית, בתוספת מלח ונענע קצוצה. טעים אש. סלט פטריות פורטובלו מוקפצות עם שמן זית ומל"פ. כל כך טעים, שלא האמנתי שזה כל העניין. סלט ירקות מתובל בשמנז, לימון, מלח וטונות של זעתר.
וזאת לדעת: הזעתר גדל ונטחן במקום. עשבי התיבול גדלים במקום. המלח אטלנטי. הפלפל והסומאק נטחנים בבית, זמן קצר לפני התיבול.
אנחנו, האורחות, הבאנו צנצנת חמוצים טובים תוצרת בית, פלפלים חריפים מטוגנים, עוגה ענקית סוף הדרך, סלסת עגבניות חריפה וטחינה ירוקה חריפה.
לצד כל זאת עמדו, כמובן, בקבוקים לתפארת: כמה יינות אדומים, אוזו 12 החביב על הגברים שלנו (לא על שלי. הוא מעדיף יין), ויסקי לייבל משובח בשבילי, קנקני מים קרים עם פרוסות לימון.
אחרי שסיימנו סבב נשיקות והתיישבנו, והרמנו לחיים, וצחקנו, וסיפרנו כמה התגעגענו (נפגשנו לפני שנים, במוצאי השבת שעברה, בשרונה), הוגשו לשולחן מתאבנים ישר מהאש: קבב כבש ונקניקיות צ'וריסו. לצידם, פיתות קטנות תוצרת בית שנאפו בטאבון הסמוך. הרמנו כוסית שניה, לחיי הטיול לגיאורגיה שאנו יוצאים אליו (5 זוגות) ביום ראשון. בשלב זה הבטנו סביב לראות מה נתחדש. שיח עגבניות בגובה מטר וחצי ולידו חצילים יפהפיים היו הכי קרובים אלינו. בסביבה הסתובבו שני חתולים חדשים. שיח תה ירוק היה לא רחוק, והבטיח סיומת מעניינת לערב קסום. מוסיקת הרקע היו הצרצרים, והקרפד החדש שהחבר שלנו הביא ושם בבריכה הקטנה הסמוכה (איזה קול משגע. כפר, כבר אמרנו?).
המנה הבאה היו שני עופות שלמים שירדו מהאש. המארחים הוציאו גרזינים - לא מספריים ולא בטיח - היכו בהם והיכו בהם. כל אחד קיבל חתיכה. אל תשכחו שבלסנו גם המון סלטים. אה. וגם היתה פסטה משובחת, בעיקר בשביל הצמחונית, אבל היו עוד שלא טמנו ידם בצלחת.
אני, בשלב הזה, התחלתי להתמלא. אבל יש לנו שם כמה מומחי-אכילה...
בואו, אמר המארח. בואו, נלך לבור הצלייה.
שו?
בור הצלייה. שמתי שם כבש לפני כמה שעות.
אז הלכנו בחושך, יחד עם התבסין - סינייה - מגש מתכת ענק.
כמה שעות טובות לפני כן נחפרה בין העצים שמסביב גומה גדולה, לתוכה הוכנסו גחלים לוחשות. עליהן הונחה חבילה אחת גדולה של נייר כסף. על החבילה התווספה ערימת גחלים נוספת, וגם מסביב. הכל כוסה באדמה.
החבר התחיל עם מעדר, הוציא את האדמה, הגיע לגחלים, פינה אותם, שלף מתוכם את החבילה (בשלב הזה הסתכלנו סביב לבדוק אם השכנים חושדים שזו גופה או משהו, אבל אין שכנים בטווח עין), הניח אותה על המגש וחזרנו לאזור האוכל. שם, אחר כבוד, פתח שכבה אחר שכבה של נייר כסף וחשף שוק כבש וירך כבש מלווים בתפוחי אדמה, עגבניות ובצלים, כולם צלויים כיאות.
קריאות ההתלהבות היו קולניות למדי. כמדומני ששכחנו שאכלנו משהו.
שוב נכנס הגרזן לפעולה, הפעם בסיועה האדיב של סכין חיתוך משובחת. הכבש נפרש לפרוסות קטנות והוגש לסועדים בלוויית ירקות התוספת. שתיקה שררה מסביב לשולחן, ורק בשביל הצמחונית השמיע בעל הבית באייפון צלילים של "מה, מה – (ניקוד בסגול), כדי שהיא תרגיש בנוח. היה סוריאליסטי משהו... בסוף, מישהו התלבש על העצמות האדירות ומישהו צילם, ושאל: אבל למי אשלח את זה? כולנו פה. ענינו לו: תשלח לבנים שלך, שילמדו איך אוכלים.
עם המצמוצים, אומרת בעלת הבית: בואו לראות את הקומפוסט.
בחייך, אישה, אומר לה הגבר שלה. עזבי אותם עכשיו.
למה? היא נעלבת. אתה הראית להם את בור הצליה שלך, אני רוצה להראות להם את הקומפוסט שלי...
הערימה שהתקרבנו אליה בחשיכה ובחשש היתה גבוהה, והיה לה ריח נהדר של אדמה טריה.
"זה קומפוסט בן כמה חודשים", אומרת המדריכה. עכשיו, בואו תראו את השלבים בתוך המיכלים.
לא היה להם ריח של אדמה טריה, אבל קיבלנו הסבר על השלבים, על העלים המכסים את הרקבובית,
ולמה כשהם מכוסים אין ריח בכלל. חלק מאתנו השתכנעו.
חזרנו לשולחן. נשלפה נרגילה, ובעלת הבית ושני חברים עישנו, כשקולות הבעבוע מתחרים בקולותיו של הקרפד (די בדיוק . בעל הבית, לעומת זאת, הציע לאלה שאינם חובבי נרגילות סיגריות מגולגלות ביד מטבק אינדיאני שהוא מגדל לבד (סופשבוע בכפר...את היית מאושרת...לה לה לה). לא חושבת שהם היו מאושרים בגלל הסיגריות (שנינו לא ניסינו), אף כי בנוסף לטבק אינדיאני כנראה שיש בסביבה עוד כמה דברים שניתן לגלגל, אבל אני לא סגורה על זה.
על השולחן שעמד ליד חלון המטבח היו מיחם, חצי מהעלים הניתנים לחליטה שיש בעולם, שתי צנצנות בעלות חזות סינית יפהפיה עם מכסה שהכילו קפה שחור וסוכר חום, ואנחנו נשלחנו להכין לעצמנו שתיה לבד. בזמן הזה רחצה בעלת הבית את כל הכלים בכיור שלידינו (המדיח התקלקל), וזה היה הרבה יותר כיף פי כמה, יען כי היתה לידינו והשתתפה בכל הבדיחות.
צלחת דובדבנים (אני אוהבת את השיטה. מאז ומתמיד מגישה בסוף האירוחים צלחת עם פרי העונה אחד בלבד, מיוחד) והעוגה של החברה סיימו את הערב. אנחנו, לעומת זאת, לא סיימנו. קשה מאוד מאוד היה לקום. הקרפד הלך לישון, אבל הצרצרים לא. חלק מהגברים היו עוד הלומים קמעא מהאוזו, וכולנו היינו הלומים מהאווירה..
בסוף, לא היתה ברירה. קמנו, הכנסנו פנימה את הכל, בירכנו את החתולים לשלום, ולווינו עד השער על ידי בעלי הבית. שוב נפלנו כולנו זה על צווארו של זה/זו, הפעם בדמעות שליש של פרידה. אחרי הכל, נתראה רק מחר, בטיול. יצאנו למכוניות, עמדנו באמצע הכביש ושוב התנשקנו. נרשמו שם גם כמה נשיקות בין בעלים לנשותיהם, ככה, על הדרך. והן היו חמות למדי, על אף השנים. אי אפשר להתווכח עם מה שאוכל טוב – ושתיה טובה - עושים לבן אדם.
סופשבוע בכפר, את היית מאושרת...לה לה לה.
שבת שלום.
הקטע הזה פורסם לראשונה בפורום "מבשלים כשר". בעצם, בשבילו הוא נכתב, כדיווח.
_____________________________________________
ארוחת מלכים ואווירת מלכים - אמש - ותראו מה אפשר לעשות בכפר
למה אווירת מלכים? - כי זה היה במושב, אצל חברים. מזג האוויר היה מופלא,
וכל הערב התנגן לי במוח השיר: סופשבוע בכפר.
על השולחן מתחת לפרגולה חיכו סלטים:
גזר פיקנטי עם לימון כבוש, סלט תפוחי אדמה, סלט טבולה, סלט קינואה וחמוציות, סלט עלי בייבי עם רצועות בצל דקות, שמן זית וסומאק. פרוסות קישואים אפויות בתנור בשמן זית, בתוספת מלח ונענע קצוצה. טעים אש. סלט פטריות פורטובלו מוקפצות עם שמן זית ומל"פ. כל כך טעים, שלא האמנתי שזה כל העניין. סלט ירקות מתובל בשמנז, לימון, מלח וטונות של זעתר.
וזאת לדעת: הזעתר גדל ונטחן במקום. עשבי התיבול גדלים במקום. המלח אטלנטי. הפלפל והסומאק נטחנים בבית, זמן קצר לפני התיבול.
אנחנו, האורחות, הבאנו צנצנת חמוצים טובים תוצרת בית, פלפלים חריפים מטוגנים, עוגה ענקית סוף הדרך, סלסת עגבניות חריפה וטחינה ירוקה חריפה.
לצד כל זאת עמדו, כמובן, בקבוקים לתפארת: כמה יינות אדומים, אוזו 12 החביב על הגברים שלנו (לא על שלי. הוא מעדיף יין), ויסקי לייבל משובח בשבילי, קנקני מים קרים עם פרוסות לימון.
אחרי שסיימנו סבב נשיקות והתיישבנו, והרמנו לחיים, וצחקנו, וסיפרנו כמה התגעגענו (נפגשנו לפני שנים, במוצאי השבת שעברה, בשרונה), הוגשו לשולחן מתאבנים ישר מהאש: קבב כבש ונקניקיות צ'וריסו. לצידם, פיתות קטנות תוצרת בית שנאפו בטאבון הסמוך. הרמנו כוסית שניה, לחיי הטיול לגיאורגיה שאנו יוצאים אליו (5 זוגות) ביום ראשון. בשלב זה הבטנו סביב לראות מה נתחדש. שיח עגבניות בגובה מטר וחצי ולידו חצילים יפהפיים היו הכי קרובים אלינו. בסביבה הסתובבו שני חתולים חדשים. שיח תה ירוק היה לא רחוק, והבטיח סיומת מעניינת לערב קסום. מוסיקת הרקע היו הצרצרים, והקרפד החדש שהחבר שלנו הביא ושם בבריכה הקטנה הסמוכה (איזה קול משגע. כפר, כבר אמרנו?).
המנה הבאה היו שני עופות שלמים שירדו מהאש. המארחים הוציאו גרזינים - לא מספריים ולא בטיח - היכו בהם והיכו בהם. כל אחד קיבל חתיכה. אל תשכחו שבלסנו גם המון סלטים. אה. וגם היתה פסטה משובחת, בעיקר בשביל הצמחונית, אבל היו עוד שלא טמנו ידם בצלחת.
אני, בשלב הזה, התחלתי להתמלא. אבל יש לנו שם כמה מומחי-אכילה...
בואו, אמר המארח. בואו, נלך לבור הצלייה.
שו?
בור הצלייה. שמתי שם כבש לפני כמה שעות.
אז הלכנו בחושך, יחד עם התבסין - סינייה - מגש מתכת ענק.
כמה שעות טובות לפני כן נחפרה בין העצים שמסביב גומה גדולה, לתוכה הוכנסו גחלים לוחשות. עליהן הונחה חבילה אחת גדולה של נייר כסף. על החבילה התווספה ערימת גחלים נוספת, וגם מסביב. הכל כוסה באדמה.
החבר התחיל עם מעדר, הוציא את האדמה, הגיע לגחלים, פינה אותם, שלף מתוכם את החבילה (בשלב הזה הסתכלנו סביב לבדוק אם השכנים חושדים שזו גופה או משהו, אבל אין שכנים בטווח עין), הניח אותה על המגש וחזרנו לאזור האוכל. שם, אחר כבוד, פתח שכבה אחר שכבה של נייר כסף וחשף שוק כבש וירך כבש מלווים בתפוחי אדמה, עגבניות ובצלים, כולם צלויים כיאות.
קריאות ההתלהבות היו קולניות למדי. כמדומני ששכחנו שאכלנו משהו.
שוב נכנס הגרזן לפעולה, הפעם בסיועה האדיב של סכין חיתוך משובחת. הכבש נפרש לפרוסות קטנות והוגש לסועדים בלוויית ירקות התוספת. שתיקה שררה מסביב לשולחן, ורק בשביל הצמחונית השמיע בעל הבית באייפון צלילים של "מה, מה – (ניקוד בסגול), כדי שהיא תרגיש בנוח. היה סוריאליסטי משהו... בסוף, מישהו התלבש על העצמות האדירות ומישהו צילם, ושאל: אבל למי אשלח את זה? כולנו פה. ענינו לו: תשלח לבנים שלך, שילמדו איך אוכלים.
עם המצמוצים, אומרת בעלת הבית: בואו לראות את הקומפוסט.
בחייך, אישה, אומר לה הגבר שלה. עזבי אותם עכשיו.
למה? היא נעלבת. אתה הראית להם את בור הצליה שלך, אני רוצה להראות להם את הקומפוסט שלי...
הערימה שהתקרבנו אליה בחשיכה ובחשש היתה גבוהה, והיה לה ריח נהדר של אדמה טריה.
"זה קומפוסט בן כמה חודשים", אומרת המדריכה. עכשיו, בואו תראו את השלבים בתוך המיכלים.
לא היה להם ריח של אדמה טריה, אבל קיבלנו הסבר על השלבים, על העלים המכסים את הרקבובית,
ולמה כשהם מכוסים אין ריח בכלל. חלק מאתנו השתכנעו.
חזרנו לשולחן. נשלפה נרגילה, ובעלת הבית ושני חברים עישנו, כשקולות הבעבוע מתחרים בקולותיו של הקרפד (די בדיוק . בעל הבית, לעומת זאת, הציע לאלה שאינם חובבי נרגילות סיגריות מגולגלות ביד מטבק אינדיאני שהוא מגדל לבד (סופשבוע בכפר...את היית מאושרת...לה לה לה). לא חושבת שהם היו מאושרים בגלל הסיגריות (שנינו לא ניסינו), אף כי בנוסף לטבק אינדיאני כנראה שיש בסביבה עוד כמה דברים שניתן לגלגל, אבל אני לא סגורה על זה.
על השולחן שעמד ליד חלון המטבח היו מיחם, חצי מהעלים הניתנים לחליטה שיש בעולם, שתי צנצנות בעלות חזות סינית יפהפיה עם מכסה שהכילו קפה שחור וסוכר חום, ואנחנו נשלחנו להכין לעצמנו שתיה לבד. בזמן הזה רחצה בעלת הבית את כל הכלים בכיור שלידינו (המדיח התקלקל), וזה היה הרבה יותר כיף פי כמה, יען כי היתה לידינו והשתתפה בכל הבדיחות.
צלחת דובדבנים (אני אוהבת את השיטה. מאז ומתמיד מגישה בסוף האירוחים צלחת עם פרי העונה אחד בלבד, מיוחד) והעוגה של החברה סיימו את הערב. אנחנו, לעומת זאת, לא סיימנו. קשה מאוד מאוד היה לקום. הקרפד הלך לישון, אבל הצרצרים לא. חלק מהגברים היו עוד הלומים קמעא מהאוזו, וכולנו היינו הלומים מהאווירה..
בסוף, לא היתה ברירה. קמנו, הכנסנו פנימה את הכל, בירכנו את החתולים לשלום, ולווינו עד השער על ידי בעלי הבית. שוב נפלנו כולנו זה על צווארו של זה/זו, הפעם בדמעות שליש של פרידה. אחרי הכל, נתראה רק מחר, בטיול. יצאנו למכוניות, עמדנו באמצע הכביש ושוב התנשקנו. נרשמו שם גם כמה נשיקות בין בעלים לנשותיהם, ככה, על הדרך. והן היו חמות למדי, על אף השנים. אי אפשר להתווכח עם מה שאוכל טוב – ושתיה טובה - עושים לבן אדם.
סופשבוע בכפר, את היית מאושרת...לה לה לה.
שבת שלום.
