שלום

[MaT 17]

שלום

אני כותבת משם משתמש של ידיד שלי אני סטרייטית בת 17,אני מתענינת ורוצה לדעת איך מרגישים הומאים בערך בגיל שלי שמסתרים את העובדה שהם הומואים, ואף אחד בעולם לא יודע עליהם. והאם יש פה אנשים כאלה שהם בארון לגמרי ומוכנים לשתף איך ההרגשה?? תודה

 

[MaT 17]

בבקשה..

אני חייבת לשמוע סיפורים אישיים של אנשים שעברו או עוברים את השלב הזה של להסתיר... אני צריכה את זה כדי להבין עד כמה סובל ידיד שלי אם בכלל... אני חושדת שהוא הומו ..

 

[miserable1]

אני...

הייתי בארון עד לפני כמה חודשים, עד שהבנתי שיש מישהו שיקשיב ויבין. עד אז אני זוכר ששנים ניסיתי לשכנע את עצמי שאני סטרייט, ולפעמים אפילו הצלחתי. היו לי יחסים עם בנות כדי לרצות את כולם. חבר שלך יספר לך כשהוא ידע שאת תתמכי בו במאת האחוזים (ואם כמובן הוא באמת גיי) תני לו את הזמן :]

 

[jane dou10]

זה קשה!

זה להסתובב 24 שעות ביממה עם הרגשה שאף אחד לא מבין אותך ושאף אחד לא מכיר אותך באמת.... (טוב ככה לפחות היה לי) אני הסתרתי את העובדה שאני אולי לסבית (בהתלבטויות או בהכחשה..חח) בערך שנה ולא סיפרתי לאף אחד! והרגשתי ממש רע והיו לי תקופות של דיכאון ואף אחת מהחברות שלי לא ידעה מה עובר עליי.... ולפני חודש בערך סיפרתי לחברות שלי על ההתלבטויות שלי והן קיבלו את זה די סבבה וזה ממש עזר לי! אז אם אכפת לך באמת מידיד שלך ובמקרה הוא הומו, תתני לו הרגשה שיש עם מי לדבר!

 

[נערה מרחפת]

גם כשיצאתי חלקית מהארון

והתחלתי לשתף אנשים הם לא רצו להקשיב לי. במשך שנתיים בערך לא הייתה לי אוזן קשבת. עד שהכרתי הומואים ולסביות אחרות. והם הקשיבו, חלקם. הם יכולים להבין בנושא. תעלי את הנושא. תראי אם הוא מדבר. אם את רוצה להיות אוזן קשבת אז תהיי אוזן קשבת. תהיי פתוחה ותני לו לשתף אותך. ואל תלחצי... בהצלחה. הוא יעריך את זה

 

[idonkey]

אני כבר לא בארון אבל אי אפשר לשכוח ../images/Emo186.gif

את התקופה המזוויעה!!!! )= זה מלווה בהמון הרגשה של זיוף ושל משהו כמו לשים מסכות... המון פעמים עובר לך בראש כל העניין הזה ומטריד אותך ועצם העובדה שאין לך עם מי לדבר גורמת לך להכנס לדכאונות ולהיות עצוב. רק הומו (או לסבית וכו) ידע להבין באמת עד כמה התהליך הזה עמוק ובכמה חארות הוא כרוך. לצערי גם החברים הסטרייטים שלי לעולם לא יוכלו להבין או לגלות אמפטיה אמיתית. לא נשכח גם המון מאבקים פנימיים בינך לבין עצמך. ברור שהמלחמה הפנימית אבודה מראש. הדבר המרכזי שאני זוכר, זה שבלילות לבד תמיד אמרתי לעצמי שאני בחיים לא אצא, ושאני אחיה חיים אומללים בלי אהבה ורק שלא ידעו! וההסכמה הזאת עם עצמי בדבר השתיקה גרמה להמון סבל ולתחושה רעה אינסופית. דרך אגב בדיוק בימים אלה אני עושה על התקופה הזאת את העבודת גמר שלי באמנות ומעביר את זה דרך יצירות... מזל שיש את היצירה כדי לעבור טרפיות. מקווה שעזרתי לך. ו.. אני מקווה שהוא יעיף תארון לקיביני (=

 

[YugiBoy]

מרגיש מצוין.

זה משהו אישי שלי. אני לא מרגיש שאני צריך לחלוק את זה עם מישהו, אני לא מרגיש צורך שכל העולם ידע, כמו שאני לא מעוניין לשמוע את הסודות וה'דברים הקטנים' שכל אחד מסתיר.. הסטיות הקטנות האלו, שלכל אחד יש, (לא, ואני לא חושב שגאווה היא סטיה) אז גמאני לא מוצא צורך לצעוק ולהגיד לכולם... מה זה עיניינם? אני מרגיש חופשי ביותר, הארון שלי כאזההה ענק , יש בו אוכל, טלויזיה, מסיקה, אהבה, כל מה שאני צריך.(=

 

[מיסטר סנופקין]

לא ממש מפריע במיוחד

אבל דופק תאמאמא של החיים בעיקרון...