שלום,

  • פותח הנושא arny
  • פורסם בתאריך

arny

New member
שלום,

אני חדשה כאן. אימי נפטרה לפני 33 יום אחרי מחלה קשה שנמשכה 3 שנים. היא היתה רק בת 57 והשאירה אותנו המומים וכואבים. הדמעות לא מפסיקות. מפחיד לראות את הקבר הטרי והמצבה החדשה ולחשוב שזה בעצם מה שנשאר ממנה.הכאב עצום, זה עובר מתי שהוא? הכי קשה לי לראות את אבא שלי בוכה, ההורים שלי היו נשואים 38 שנים והזוגיות ביניהם היתה מדהימה, הם כל הזמן היו כמו בירח דבש. ועכשיו הוא שבר כלי לא יכול לעכל את מה שקרה, נשנק מבכי בכל משפט. אבא שלי החזק... איך????? איך אפשר להשתקם מדבר כזה? אני מפחדת מהמות, לא רוצה להאמין שזה יקרה גם לי יום אחד, יש י סיוטים, אני מפחדת ללכת לבד בלילה, קשה לי להרדם. זה עובר מתי שהוא??? אני סובלת הכל בשקט, לא מגלה לאף אחד את הקושי, כי הם לא יבינו... מחכה לעידוד..
חותמת בדמע..
 

pf26

New member
../images/Emo7.gif

צר לי מאד. זה באמת נורא עצוב כשהעולם מתרוקן מדמות אהובה ומשמעותית כל-כך. לצערי אני לא יכולה להגיד לך שהכאב נעלם, אבל לומדים לחיות איתו. שנה לאחר שאבי נפטר, הייתי תופסת את עצמי מחייגת אליו כדי לשוחח איתו, היום אני לא עושה את זה, אבל חושבת הרבה איך היה מגיב במצבים שונים. הדרך שלי להלחם בכאב היא לגייס המון הומור שחור, לדבר עליו (בעיקר עם בעלי ), ולחשוב שאם הוא היה מגיע לכאן עכשיו הוא היה מרוצה מאד ממה שהיה רואה. המוות? כל אחד מת בסופו של דבר, צריך לפנות מקום לבאים אחרינו בכדור הארץ. האבל שלך עדיין טרי מאד. לא סתם היהדות מגדירה את השנה הראשונה "כשנת אבל". לא ברור לי למה את לא מגלה את הקושי והכאב. אולי גם לאחרים קשה והם לא מספרים לך כדי לא להקשות עליך? נראה לי שדוקא הקרובים לך יבינו מאד את הצער שלך, לאבא שלך זה אולי אפילו יעזור לשחרר את הכאב בשיחות איתך.
 

אל דן

New member
תשובה

שלום לך מומלץ להבחין בין תגובת אבל נורמטיבית, בה ניתן לראות את הפגיעות והחולשות, גם אצל אנשים חזקים, לבין חרדות מפני המוות, שמלוות רבים ומפריעות לתפקוד נורמיטיבי. ניתן לטפל בזאת, באמצעות ייעוץ מקצועי, והניסיון הקליני מצביע על שיפור כאשר התהליך של התמודדות עם "מיגוון המחשבות המאיימות", קורם עור וגידים. הטיפול מאפשר לעבד את החרדות ולתחם אותן. בטיפול מגיעים לשורשי החרדות ומיקום מקור החרדה הינו האלמנט בו מטפלים. בברכה אלון
 

arny

New member
תודה לכם..

אני גם כל הזמן חושבת מה אמא שלי היתה רוצה וממה היא היתה מרוצה. ואני לא משתפת את בעלי בכאב שלי כי הוא רואה שחזרתי לשגרה ולא מבחין שאני סוחבת מטענים וההתאוששות לא כל כך קלה.לגבי הפחדים, אני מקוה שהם יעלמו כי אחרת אני באמת יעשה עם זה משהו כי זה לא אפשרי לחיות כך. המון תודה לכם!
 

גלבועא

New member
לדעתי, הכל תלוי ברצון

מוות הוא תופעה טבעית ביותר בחיים שלנו. קשה להסתגל אליו ברמה הרגשית, אבל "בשכל" כולנו יודעים שהוא קיים. להשתקם בוודאי שאפשר, ממשיכים במנהגי היומיום הרגילים, מכילים את הצער והכאב, מדברים על זה [לא בהגזמה כי אז אנשים יתחילו לא להקשיב] עם חברים טובים, בני משפחה. אפשר להכין פינת זיכרון עם תמונות, לספר עליה לילדים, נכדים אם יש.
 
איימי

ראשית קבלי תנחומי. לא קל לאבד הורה. אני מאוד מבינה ומזדהה איתך. עברתי חוויה דומה עם אבי שנפטר באופן פתאומי ומצאתי עצמי "מבלה" המון שעות בבדיקות מיותרות. פחדתי. היום אחרי המון שנים ,אני יכולה לאמר לך שהגעגועים לא עברו, הוא האדם האחרון עליו אני חושבת לפני השינה. אבל החיים ממשיכים, ולומדים לחיות לצד האובדן. מדוע אינך חולקת את קשייך עם חברות/ בני משפחה ? זה עשוי להקל עלייך. גם בכי מקל. תהיי חזקה .
 

arny

New member
לא יכולה...

אני רגישה שאני מכבידה עליהם בזה, שהם עושים י טובה כדי לשמוע אותי. לא רוצה שירחמו..
 
ד"ר בריאן ל' וייס.

כתב ספר מדהים על אהבת אמת שאינה מסתיימת במוות. http://www.ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=10071913 מאוד מאוד מומליצה לך לקרוא אותו, וגף לתת לאביך לקרוא אותו. אם יש לך סבלנות ממליצה לקרוא את כל ספריו של ד"ר בריאן וייס לפי הסדר. הספרים הנם דקים וקלים לקריאה. זה ספר שבהחלט משנה תפיסת עולם ומביא תקווה חדשה שהגעגוע אינו לנצח.
 
למעלה