שלום.

[אמא של דפנה]

שלום.

אומנם זה היה מזמן אבל נראה לי שמעולם לא התגברתי על כך. זה קרה מתי שהוא בשנת 1997 ומאז זה איתי. התחושה הזו שאיבדתי משהו מהגוף שלי. משהו שכל כך רציתי לראות גדל וחי בחוץ. משהו שעד היום מציף אותי בדמעות. לא נותן מנוחה. מכרסם מבפנים. איזה יופי שהגיע המקום ויש לאן לפרוק. כבר מזמן חשבתי שאני צריכה איזה פסיכולוג. לא שמצאתי אחד כזה שיבין עד הסוף. וכולם - כולל המשפחה הקרובה בשלהם, זה היה רק השליש הראשון, מה את רוצה לא הספקת להרגיש. מאיפה הם יודעים, מה זה היה הגוף שלהם. האם הם חלמו מה שחלמתי בלילות. האם הם עברו את עשרת הימים הנוראים עד ההפלה. מה הם יודעים. ואכן הנה הגיע היום - בוא באמת צריך להפרד סופית, כן אני יודעת - אני מצטערת, לא יכולתי למנוע את זה היית מת בתוכי כבר יותר מדי זמן, וחכינו יותר מדי להפלה הטבעית שלא הגיעה. אז הנה שם בחדר הניתוח. מאמינה ולא רוצה להאמין שעוד רגע, רק עוד רגע אלוהים, תן לי את הכוח להאמין שזה הסוף שהנה עכשיו יבוא הרופא ואיתו המרדים והבטן תהיה נקיה. כן הבטן תהיה נקיה. הלב לעולם לא. איבדתי אותו בגיל 8 שבועות. בגיל 10 שבועות עדין מיאנתי להאמין שאני סוחבת שם בבטן משהו בלי דופק שהלב הקטן הפסיק לפעום למה.... אני לא יכולה להפסיק לשאול שאלות, את עצמי, את הצוות שטיפל בי, למה, מה היה פגום. עד היום אני לא יודעת. תודה שאתם כאן. תודה שפתחת לנו את הפורום הנפלא הזה. תודה. מי יתן ואכנס לכאן הרבה רק לשאוב עידוד. תודה.

 

[תמיד איתנו]

לאמא של דפנה, כל הכבוד על הפתיחות ../images/Emo24.gif

לאמא של דפנה, וידוי קטן... כשחשבתי על היוזמה להקמת הפורום התלבטתי עם עצמי... אנחנו הישראלים שונים ממה שקורה בעולם... בחו"ל כל כך מדברים על נושא אבדן ההריון (ראי בקישורים של הפורום כמה אתרי אינטרנט יש בנושא בחו"ל), ואילו פה בישראל? שום דבר... אף אחד לא מדבר על זה! מדוע? למה ? חשבתי וחשבתי, והחלטתי... אני אקח יוזמה, ונראה לאן זה יתגלגל... היום הפורום נפתח. את, כן את אמא של דפנה היית הראשונה שכתבת הודעה (אני לא נחשב כי אני פתחתי אותו). אין לך מושג כמה כח נתת לי וכמה כח אני שאבתי ממך. הבעת בפתיחות את הרגשות שאת חשה, וכן זה טבעי. ממה שאני קראתי ושמעתי, תהליך ההתמודדות עם אבדן הריון אורך זמן רב... אני משוכנע שאת מבינה היטב את הכינוי "תמיד איתנו" שבחרתי. מדברייך אני חש כי האבדן תמיד איתך... גם כשטוב לך עם דפנה ובכלל, האבדן מלווה אותנו, הוא חלק מאיתנו... ציינת עוד נקודה, על החברה: . וכולם - כולל המשפחה הקרובה בשלהם, זה היה רק השליש הראשון, מה את רוצה לא הספקת להרגיש. מאיפה הם יודעים, מה זה היה הגוף שלהם. האם הם חלמו מה שחלמתי בלילות. האם הם עברו את עשרת הימים הנוראים עד ההפלה. מה הם יודעים... אני כל כך מבין אותך... החברים וחלק מהרנשים הקרובים לנו אמרו לנו "טוב אל תדאגו, יהיו לכם עוד ילדים... או שואלים, נו כבר יש משהו חדש?" אני חש כי לחברה קשה להתמודד עם האובדן... קשה לאנשים להבין שמת לנו הילד! זה טבעי שנקשרנו אליו וטבעי שנתאבל עליו, וזה לוקח זמן! הסיבה שהחלטתי ליזום את הפורום היא כדי שאנו ניפתח האחד אל השני... אנו מבינים מה עובר עלינו וכך נוכל לתמוך ולחזק האחד את השני

אז מקווה שבאמת תקבלי חיזוקים ותמיכה מכולנו... תמיד איתנו.

 

[שרון חן]

יש מה לעשות

שמי שרון, ואני עורכת ב"את". לפני כחודשיים פרסמתי כתבה בעיתון על נשים שחוו איבוד הריון בכל שלב שהוא, מגילאים צעירים מאוד של הריון ועד כאלה, שעובריהן מתו, לרוב ללא סיבה, ממש רגע לפני מועד הלידה. הנושא קרוב ללבי בגלל שגם אני הייתי שם, לפני כמעט עשור, עם הריון שהתגלו בו מומים מולדים, והופסק לאחר שהעובר מת מעצמו. הצלקות, למרות הזמן שחלף, נשארו. אז, לפני 9 שנים, הייתי סטודנטית צעירה, ללא ניסיון, ועברתי את "איבוד האבל" בעצמי, עם המון רגשות אשם של "מה לא היה בסדר אתי" ועם בדיקות גנטיות שהתעקשתי לעבור (וכמובן שהיו תקינות) והמון כאב ופחד מההריונות הבאים. כיום, אני אמא לשתי בנות מתוקות, ומכאן, הייתי רוצה לשלוח איזו מילה טובה לכל מי שעוברת את הטראומה הלא נעימה הזו, ולומר, שיש עתיד, ושיהיו עוד הריונות מוצלחים ותינוקות בריאים. אין מדובר בכשלונה של אף אחת מכן! הריון, כמו שהיום אני יודעת, הוא עניין עדין כמו פס ייצור, וכמו שידוע לכולנו - גם בפס יצור עלולים להיווצר לעיתים קילקולים.אז אנא, אל תקחו על עצמכן שום אשמה! טפלו בעצמכן, פרגנו, עשו מה שטוב לכן כדי להתאבל כמו שאתן רואות לנכון, כדי שיהיה לכן את הכוח להמשיך הלאה. בעקבות הכתבה, התקבצנו כמה וכמה נשים, על מנת להקים עמותה שתתמוך בנשים אחרי אובדן הריון. מי מכן שמעוניינת להיות חלק מעמותה כזו, או סתם רוצה לכתוב כדי להגיב או לקבל תמיכה וכמה מילים חמות - מוזמנת בשמחה לכתוב אלי לאי-מייל שלי במעריב, או למצוא אותי במערכת "את". כל טוב לכן!