הדתיים שאחנו מכירים הם
אבא שלנו ואמא שלנו והאחים והאחיות שלנו והדודים והבני דודים והשכנים והשכונה שגדלנו בה, והבתי ספר וישיבות שלמדנו בהם. אז באמת, אל תבוא ותספר לנו על "דתיים". תרשה, ברשותך, במטותא מכבודך, לספר לך סיפור קטן. אני למדתי באפרת, ישיבה שמחזיקה מעצמה מאוד, "מגדלי דור העתיד של הציונות הדתית" (ז"ל?). דגש גדול ניתן על חיזוק האמונה וההתמודדות מול הספקות. סמינרים גשרים וכל מיני קשקושים כאלה נאלצתי לעבור בחיי (מסכן שלי...). יום אחד הביאו איזה שחקן תיאטרון עבר, שחזר בתשובה והצטרף למטורפים של בת-עין. האיש, שאיני זוכר את שמו, נראה כאדם אינטליגנטי ומשכיל, שחקן לא רע, שהעברי מולנו קטע מההצגה שלו שהייתה קשורה איכשהו לחזרה בתשובה. בסוף ההצגה, ניתן זמן לשאלות. כל מיני שאלות נשאלו שם, והתשובה הייתה בעיקר "אני הייתי 'שם' ותאמינו לי שפה זה החיים האמיתיים ופה הרבה יותר טוב". עבדך הנאמן, ידידי מנהל פורום דתיים, לא יכל להתאפק וקצת התפרץ ושאל "אז אולי צריך להיות 'שם' בשביל לראות שהכל טעות ופה האמת?". "אולי" הספיק האמן לענות לפני שהרב א' התפרץ ואמר שאין יותר זמן לשאלות... האמת, יתושי? אני לא יודע מה האמת. ובעיני זה היתרון הכי גדול של היוצאים בשאלה על פני החרדים/דתיים ובטח על פני החוזרים בתשובה. "הענוה", אותה מידה שלימדו אותך לטפח, אותה מידה שכל הגדולים התהדרו בה. לנו יש האומץ להתסכל למישהו בעיניים ולומר "אני לא יודע אם יש אלוהים", "אני לא יודע מה הדרך", אני רק מנסה למצוא את הדרך שלי. ובטח ובטח שאיני יודע מה הדרך הטובה בשבילך. גדול גאוותני היוצאים בשאלה הוא הרבה יותר ענו מהקטן שבדתיים ובחוזרים בתשובה. מצד שני, יכול להיות שאני טועה.
