תשובות לענ"ד..
בס"ד שלום לך ! 1. הכלל בשאלה זו "לב יודע מרת נפשו". מקור לכך יומא דף פג, א גמרא חולה מאכילין אותו על פי בקיאין: אמר ר' ינאי חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה מ"ט (משלי יד) לב יודע מרת נפשו. ונגזר מכאן שכאשר החולה עצמו מבקש טיפול מסויים (או תרופה מסויימת) הוא נאמן על עצמו גם אם הרופא סבור אחרת. אבל אם החולה אינו מביע דיעה או אינו יכול להביע דיעה הכלל שהטיפול נעשה עפ"י הבקיאים בנושא. הטעם כי מעבר לצורך האמיתי של הטיפול, הצורך הנפשי או היידע של האדם על עצמו כפי שהוא מרגיש את הצורך (בעקבות היסטוריה רפואית שהוא יודע על עצמו) גובר על המימצאים הקליניים שעומדים כעת מול הרופא\ים. כבר ידוע שבגמ' התירו לאישה יולדת עיוורת להדליק נר אף שהיא עצמה איננה צריכה את האור . אלא רק להניח את דעתה שאחרים ייראו טוב יותר ובכך הטיפול בה ייעשה נכון יותר. דוגמא נוספת שילד שנסגר בחדר אף שאין לו סיכון כלשהו או נמצא משוטט, מותר לחלל שבת לחלל את השבת או לפתוח את הדלת כדי שלא יהיה "לחוץ". 2. כאשר חולקים הבקיאין, הולכים אחר המיקל משום ספק פיקו"נ בתנאי שהחולה אומר שצריך.. המקור (שם,שם):"ספק נפשות הוא וספק נפשות להקל..מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני אפי' איכא מאה דאמרי לא צריך, לדידיה שמעינן.." וכך פסק הרמב"ם הלכות שבת פרק ב א': דחויה היא שבת, אצל סכנת נפשות, כשאר כל המצוות; לפיכך חולה שיש בו סכנה--עושין לו כל צרכיו בשבת, על פי רופא אומן של אותו מקום. ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת, ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת, ורופא אחר אומר אינו צריך--מחללין עליו את השבת: שספק נפשות, דוחה את השבת. ובהלכות יוה"כ פוסק: רופא אחד אומר צריך, ואחד אומר אינו צריך--מאכילין אותו; מקצת הרופאין אומרין צריך, ומקצתן אומרין אינו צריך--הולכין אחר הרוב או אחר הבקיאין: ובלבד שלא יאמר החולה, צריך אני; אבל אם אמר, צריך אני--מאכילין אותו. לא אמר החולה שהוא צריך, ונחלקו הרופאים והיו כולם בקיאין, ואלו שאמרו צריך כמניין שאמרו אינו צריך--מאכילין אותו. 3. שאפילו אם אין סכנה לאותה שבת אלא בשבת אחרת מותר לחלל שבת. והחידוש הוא שאפילו באותה שבת שאין בה ספק פיקו"נ מותר לחלל את אותה שבת כי החשש שימות בשבת אחרת. בברכה