שלום

[ענת רובינשטיין]

שלום

קראתי שוב בחלק מהעלונים של יעל. מצאתי עלון העוסק בלדבר עם הפחד, להכיר אותו, להתידד איתו ואחכ לדבר עם אותו חלק בנו שכן רוצה בשינוי. למצוא פשרה... אני שוב מרגישה תקועה קצת, החלום שלי נראה לי רחוק. למרות שהחודש עשיתי קצת יותר והתקדמתי טיפה (דברתי עם המנהלת, הגשתי לה הצעה להעסיק אותי כרפלקסולוגית, נרשמתי ללמוד שנה שנייה ברפלקסולוגיה אחרי הפסקה של שנה ועוד היד נטויה) מה אני מרגישה? אנסה לנסח: אני מרגישה שזה בלתי אפשרי שבאמת אגיע למימוש החלום שלי להיות מטפלת מוערכת. זה כמו שאני רוצה כבר שנים לרדת קצת במשקל ואני ממשיכה לנסות, קמה ונופלת, ועדיין נשארת באותו המשקל. אפילו כשאני עוסקת בספורט ואוכלת בריא יותר מבעבר. איכשהו יש לי הרגשה שזה לא ככ המעשים האובייקטיביים שלי אלא יותר התחושות הסובייקטיביות (כלומר אמונות) שיש לי כלפי הנושאים. זה משהו בראש שתקוע לי- איזשהי אמונה שתקועה לי בראש. אולי האמונה שכל דבר טוב חייב לבוא מתוך קשיים ומלחמות? שכדי "להרוויח" משהו טוב עליך להאבק? ואני לא רוצה להאבק. אני רוצה להנות מהדרך. לא רוצה לפחד כל כך- מוכנה לפחד ולהתמודד עם הפחד. מוכנה ורוצה לראות עצמי עושה יותר מאשר יושבת ומפחדת. על זה אני עובדת השנה דווקא בהצלחה רבה- אז למה המטרה נשארת כל כך רחוקה? כמו ללכת במדבר ולראות חזיון -פטה מורגנה- של באר מים ולא מצליחים להגיע אליה. היא כל הזמן באופק מתגרה. האם גם לכם יש תחושה דומה? מה אתם עושים איתה? ענת

 

[ללי26]

מאוד מזדהה איתך

גם אני חונכתי (החיים,ההורים) שההצלחות מגיעות (אם בכלל) אחרי עבודה קשה,מאמצים וחירופי נפש. אני רוצה להאמין אחרת ( וזה מאוד לא קל כשזה מוטמע בך). שדברים טובים ונכונים עבורי באים ממקום קל,זורם,אמיתי . כך זה אמור להיות בבחירת בן זוג,בקבלת החלטות,בעבודה וכד'. התחושה שלי שכקשה מדי,יש תקיעות וצריך לברר מאיפה היא מגיעה. אני לא אומרת שלפעמים הדרך היא קלה- כי אף אחד לא יעשה את העבודה במקומנו. אבל צריך לדעת לטפל במחשבות השליליות,להבין מהיכן הן מגיעות ולתת תשובות נגד . לי עוזר לנתח את הדברים לפרוטות ולחשוב מה הכי גרוע שיכול לקרות...ולענות על זה . כך שהכי גרוע כבר נראה יותר מציאותי ובר התמודדות ופחות קטסטרופלי. חשוב לפנטז. כמה שרק אפשר ,כדי לקבל כוח ולעבות את ה"חזון". עוד דבר שעוזר לי הוא הצבת מטרות. לבחון את התהליך כולו- לאורכו ולרוחבו ולהציב מטרות קטנות בכל שלב בדרך. כך אני מרגיעה את עצמי,מתחילה לממש את החזון שלי ונכנסת לעשייה. עשייה תמיד מצליחה לנטרל קצת את הפחד. חשוב לדעת ואני מזכירה לעצמי כל הזמן- את לא לבד. עוד אנשים חווים זאת,מעבדים את ההתנסות הזו ומתמודדים כל אחד בדרכו.

 

[מישהי 29]

הי ענת ../images/Emo20.gif

מזדהה מאוד עם מה שכתבת לגבי אמונות חזקות סובייקטיביות שעוצרות אותך. יש לי כאלה הרבה לגבי עצמי. רובן שליליות, שכל עוד אני ממשיכה להחזיק בהן, אין לי ממש סיכוי לשינוי אמיתי. דוגמא חזקה אצלי היא התחום המקצועי (או יותר נכון החוסר שלו). יש לי כישרון אומנותי כלשהו, "ידיים טובות", ולמרות שאני יודעת שהתעסקות אומנותית כלשהי מביאה לי תחושה של סיפוק, לא העזתי עד עכשיו ללכת וללמוד משהו בכיוון. למה? כי אני לא מאמינה ביכולות שלי. מפחדת להיות במסגרת שבה אצטרך להוכיח את עצמי מול מוכשרים יותר ממני. אבל נשמע לי שאת במצב אחר, כי הבנת מה את רוצה לעשות, ואפילו עשית צעדים גדולים מאוד בכיוון, בדימיון שלך את לא מצליחה לראות את עצמך מוערכת כמו שכתבת. זה מדהים איזה כוח אדיר יש למחשבות, אבל מה קורה במציאות? איזה פידבקים קיבלת מהמורים שלך, ממטופלים? מה בכלל את מתכוונת כשאת אומרת "מטפלת מוערכת"? זה אומר מצליחה כלכלית? אם כן, זה משהו אחר. אולי להכין תוכנית עסקית עם שלבים (מה שכמובן מצריך גם כן אמונה עצמית). אני עדיין לא יודעת איך לפעול למרות הפחד בהרבה תחומים, מקווה שתצליחי! ובקשר לבאר מים שלא מגיעים אליה, אני בכלל לא רואה את הבאר מרוב פחד, ואז אני לא ממוקדת בכלום, וכמובן שאין תוצאות ככה. מקווה איכשהו להסיר את ערפל הפחדים, ולפחות להתחיל לראות...

 

[נעמי של פז]

הי ענת~

כדי להרגיש מצליחה עשיתי כמה פעולות: 1. דימתי את עבודתי לחץ. החץ יודע את המטרה ובתנועתו מאוד מכוון אליו. 2. תפרטי את המטרה הגדולה למטרות קטנטנות ופחות מפחידות. למטרות אפשריות. 3. אל תוותרי!!!! אני זוכרת שכשהתחלתי לעשות שינוי בתזונה שלי ידעתי (ממש ידעתי) שאני עושה שינוי ארוך טווח. לא עליתי בכלל על המשקל. ידעתי שאני נכנסת למסע שאת פירותיו אקצור בהמשך. המטרה לא הייתה ספירת קלוריות אלא יצירת שליטה במה אני אוכלת. בבניית העסק שלי - החלטתי שפעם בשבוע לפחות אציג בפני מישהו את המקום שלי (כדי לא להשקיע את כל כוחותי בתקופה קצרה ואח"כ להשאר בלי כוחות). אז מראש חילקתי את המאמצים. לפני כשבועיים שלוש פחדתי פחד מוות להתקשר ולקבוע פגישה עם מישהו. היום כבר קצת יותר קל לי. ותאמיני לי אני משפשפת עיניים נוכח השינוי. המטרה היא קטנה - לקבוע ולהפגש עם מישהו אחד לפחות - וכך היא יותר אפשרית לי. ברור לי שהאמונות הן שעוצרות אותך לכן גם מצטרפת להמלצה להשתמש בדמיון מודרך ואמירות חיוביות. למשל אתמול (אל תספרי לאף אחד) בדרך לעבודה אמרתי לעצמי בקול: "אני מטפלת בתנועה מוצלחת" "אני מגשימה את כל מטרותיי" וכו' תוך מגע של האצבע המורה וזו שלידה במרכז בית החזה (למה? כי ככה קראתי באיזשהו ספר). בקיצור - מחבקת ומאוד מבינה אותך. נעמי.

 

[ענת רובינשטיין]

תודה לכולם

על התשובות המעודדות שלכם מאוד התחברתי לדבריכם. תודה שהזכרתם לי מה ששכחתי לרגע

העצות שלכם מועילות ונפלאות. בהחלט איישם אותן. אני כבר מרגישה יותר טוב, מעצם זה שסיפרתי ושיתפתי וקבלתי תגובות. אתמול למשל היה לי יום טוב. הרגשתי שאני נפתחת ונעשית יותר אמפתית לאנשים. לא שלא הייתי קודם אבל איכשהו אתמול הייתי עם יותר חמלה. גם זכיתי למתנה יקרה- ילדה בעבודה בקשה ממני לעזור לה לנסח מכתב לאמא שלה ליום האהבה ותוך כדי זכיתי להצצה לתוך חייה ולכאוב את כאבה ולהעריך אותה שהיא כזו אמיצה ונפלאה. היא כתבה איחולים לאמא שלה ובין היתר הוסיפה מעין הבטחות שתהיה ילדה טובה יותר וזה כאב לי מבפנים איך היא לוקחת על עצמה אחריות, אשמה, כובד ההחלטה לילדה בכיתה ד'. אולי אמרו לה שהיא ילדה רעה? שלא מקשיבה לאמא? שלא עוזרת מספיק? המון להתמודד איתו וזה כאב לי. והיא כזו מקסימה ועירנית וסקרנית וחברותית. אין כמוה. וצמאה לאהבה. והייתי שם בשבילה, הכלתי אותה והקלתי עליה להביע את עצמה במילים, להוציא כמה מהרגשות הכלואים אל הדף. ויצא ממש יפה. כל הקושי הרגשי הזה קיבל תוצאה מקסימה. אני לא יודעת איך זה קשור לנושא של שינוי אמונות ופחדים

אבל זו היתה חוויה שמאוד השפיעה עלי אתמול. אני חושבת שהזדהיתי איתה יותר מדי- עם הילדה ואיפשהו ראיתי את עצמי בה. לדעתי הכלתי אותה יפה מאוד ועזרתי לה מאוד, ועדיין השיקוף הזה שנעשה לי דרכה היה לי קצת קשה או יותר נכון- נוגע ללב.

אולי איך שהיא לוקחת אחריות כמיטב יכולתה ומנסה ליצור חיים טובים יותר? אולי איך שהיא ילדה קטנה ועדיין מגלה אומץ רב- מבקשת עזרה בניסוח הרגשות שלה? וזה לא כזה טריוויאלי עבורי להביע רגשות בכזו פתיחות כואבת. אולי איך שהיא הביעה בגלוי את המשאלות שלה (למשל ניסחה שמאחלת לאמא שלה שתהנה מעבודה במקום לחזור הביתה מותשת) ומה שהיא רוצה שיהיה מעכשיו-טוב יותר ומאושר יותר לכולם. כל כך רציתי להקל עליה, לומר לה שהיא כן ילדה מקסימה ונהדרת. אבל זה החיים שלה- הדרך שלה. אז בסוף פשוט נתתי לה חיבוק בלי מילים. ענת.