ענת רובינשטיין
New member
שלום
קראתי שוב בחלק מהעלונים של יעל. מצאתי עלון העוסק בלדבר עם הפחד, להכיר אותו, להתידד איתו ואחכ לדבר עם אותו חלק בנו שכן רוצה בשינוי. למצוא פשרה... אני שוב מרגישה תקועה קצת, החלום שלי נראה לי רחוק. למרות שהחודש עשיתי קצת יותר והתקדמתי טיפה (דברתי עם המנהלת, הגשתי לה הצעה להעסיק אותי כרפלקסולוגית, נרשמתי ללמוד שנה שנייה ברפלקסולוגיה אחרי הפסקה של שנה ועוד היד נטויה) מה אני מרגישה? אנסה לנסח: אני מרגישה שזה בלתי אפשרי שבאמת אגיע למימוש החלום שלי להיות מטפלת מוערכת. זה כמו שאני רוצה כבר שנים לרדת קצת במשקל ואני ממשיכה לנסות, קמה ונופלת, ועדיין נשארת באותו המשקל. אפילו כשאני עוסקת בספורט ואוכלת בריא יותר מבעבר. איכשהו יש לי הרגשה שזה לא ככ המעשים האובייקטיביים שלי אלא יותר התחושות הסובייקטיביות (כלומר אמונות) שיש לי כלפי הנושאים. זה משהו בראש שתקוע לי- איזשהי אמונה שתקועה לי בראש. אולי האמונה שכל דבר טוב חייב לבוא מתוך קשיים ומלחמות? שכדי "להרוויח" משהו טוב עליך להאבק? ואני לא רוצה להאבק. אני רוצה להנות מהדרך. לא רוצה לפחד כל כך- מוכנה לפחד ולהתמודד עם הפחד. מוכנה ורוצה לראות עצמי עושה יותר מאשר יושבת ומפחדת. על זה אני עובדת השנה דווקא בהצלחה רבה- אז למה המטרה נשארת כל כך רחוקה? כמו ללכת במדבר ולראות חזיון -פטה מורגנה- של באר מים ולא מצליחים להגיע אליה. היא כל הזמן באופק מתגרה. האם גם לכם יש תחושה דומה? מה אתם עושים איתה? ענת
קראתי שוב בחלק מהעלונים של יעל. מצאתי עלון העוסק בלדבר עם הפחד, להכיר אותו, להתידד איתו ואחכ לדבר עם אותו חלק בנו שכן רוצה בשינוי. למצוא פשרה... אני שוב מרגישה תקועה קצת, החלום שלי נראה לי רחוק. למרות שהחודש עשיתי קצת יותר והתקדמתי טיפה (דברתי עם המנהלת, הגשתי לה הצעה להעסיק אותי כרפלקסולוגית, נרשמתי ללמוד שנה שנייה ברפלקסולוגיה אחרי הפסקה של שנה ועוד היד נטויה) מה אני מרגישה? אנסה לנסח: אני מרגישה שזה בלתי אפשרי שבאמת אגיע למימוש החלום שלי להיות מטפלת מוערכת. זה כמו שאני רוצה כבר שנים לרדת קצת במשקל ואני ממשיכה לנסות, קמה ונופלת, ועדיין נשארת באותו המשקל. אפילו כשאני עוסקת בספורט ואוכלת בריא יותר מבעבר. איכשהו יש לי הרגשה שזה לא ככ המעשים האובייקטיביים שלי אלא יותר התחושות הסובייקטיביות (כלומר אמונות) שיש לי כלפי הנושאים. זה משהו בראש שתקוע לי- איזשהי אמונה שתקועה לי בראש. אולי האמונה שכל דבר טוב חייב לבוא מתוך קשיים ומלחמות? שכדי "להרוויח" משהו טוב עליך להאבק? ואני לא רוצה להאבק. אני רוצה להנות מהדרך. לא רוצה לפחד כל כך- מוכנה לפחד ולהתמודד עם הפחד. מוכנה ורוצה לראות עצמי עושה יותר מאשר יושבת ומפחדת. על זה אני עובדת השנה דווקא בהצלחה רבה- אז למה המטרה נשארת כל כך רחוקה? כמו ללכת במדבר ולראות חזיון -פטה מורגנה- של באר מים ולא מצליחים להגיע אליה. היא כל הזמן באופק מתגרה. האם גם לכם יש תחושה דומה? מה אתם עושים איתה? ענת