שלום
כתבתי פה פעם בספטמבר ומאז לא נכנסתי לפורום אבל עכשיו הרגשתי שיש לי צורך לדבר איתכם. אני מגמגם מגיל 9 בערך. בגיל 12 הגימגום התחיל להיות קשה. מאז היו עליות וירידות. היו רגעים שהייתי ממש מבואס וכמוכם חיכיתי לנס מאלוהים. הגעתי לתיכון חדש עם הרבה חברים חדשים, אומנם נשאר לי הגימגום אבל אני יותר פתוח ומרגיש הרבה פחות מתוסכל. החברים שלי מרגישים בגימגום אבל זה לא אכפת להם. וגם בשבועות האחרונים האמונה שלי באלוהים קטנה. התחלתי להבין שאני לא צריך לחכות לנס אלא לקחת את עצמי בידיים ולעזור לעצמי. אני כבר כמעט ולא מאמין באלוהים(אמונה לא נגמרת ביום אחד) וגם הפסקתי להאמין בעולם הבא. הגעתי למסקנה שאחרי המוות אין כלום, וטוב שכך! עכשיו אני מתחיל להעריך את החיים ולנסות לשפר את החיים שלי כמה שיותר! כי חיים רק פעם אחת. אז אני לא חושב על להתאבד, אני חושב על איך לחיות בכיף. תתחילו גם אתם לחשוב ככה ותראו איך הדיבור שלכם משתפר. היום אני מגדיר את עצמי כמגמגם בינוני.
כתבתי פה פעם בספטמבר ומאז לא נכנסתי לפורום אבל עכשיו הרגשתי שיש לי צורך לדבר איתכם. אני מגמגם מגיל 9 בערך. בגיל 12 הגימגום התחיל להיות קשה. מאז היו עליות וירידות. היו רגעים שהייתי ממש מבואס וכמוכם חיכיתי לנס מאלוהים. הגעתי לתיכון חדש עם הרבה חברים חדשים, אומנם נשאר לי הגימגום אבל אני יותר פתוח ומרגיש הרבה פחות מתוסכל. החברים שלי מרגישים בגימגום אבל זה לא אכפת להם. וגם בשבועות האחרונים האמונה שלי באלוהים קטנה. התחלתי להבין שאני לא צריך לחכות לנס אלא לקחת את עצמי בידיים ולעזור לעצמי. אני כבר כמעט ולא מאמין באלוהים(אמונה לא נגמרת ביום אחד) וגם הפסקתי להאמין בעולם הבא. הגעתי למסקנה שאחרי המוות אין כלום, וטוב שכך! עכשיו אני מתחיל להעריך את החיים ולנסות לשפר את החיים שלי כמה שיותר! כי חיים רק פעם אחת. אז אני לא חושב על להתאבד, אני חושב על איך לחיות בכיף. תתחילו גם אתם לחשוב ככה ותראו איך הדיבור שלכם משתפר. היום אני מגדיר את עצמי כמגמגם בינוני.