שלום...

[זבלמישמלכלך]

שלום...

יוצא שאני כותבת פה פעם בכמה זמן... איבדתי את אימי לפני שנה וחצי. הייתי בשבעה, לא הסכמתי לעלות לקבר. ובאזכרות לא הייתי. באזכרה של השנה לא הייתי מסוגלת לעלות איתם. ישבתי עם כולם, העמדתי פנים שמה שהולך בבית שלי לא באמת קשור אלי. אני בצבא, אפשר לומר שיש לי בערך את כל מה שאני רוצה. אחלה חברות, תפקיד מדהים, ואיך שהוא תמיד משהו תקוע לי בגרון. השבוע לקחתי מלא כדורים, הרגעה, שינה.. פשוט הכנסתי את כולם לתוך כוס וקיוותי לא לקום למחרת. זה לא באמת עזר.. אפילו קמתי ממש מוקדם למחרת... חשבתי המון פעמים על זה.. אבל לא חשבתי שאני באמת יעשה משהו. והשבוע פשוט לא יכולתי יותר. אכזבתי כל כך הרבה אנשים, אנשים שממש חשובים לי. אני רוצה לעלות לקבר... אני פשוט לא מסוגלת... ויש כל כך הרבה דברים בנוסף.. שאני נחנקת. אני לא חושבת עליה. בכלל... אני ממלא את הראש במליון ואחת דברים אחרים העיקר לא לחשוב. עד שמישהי אמרה לי- באמא שלך... ורציתי למות! אני מתגעגעת כל כך... ואני לא יכולה להמשיך ככה יותר! אני רוצה אותה בחזרה!

 

[הוקוס פוקוס1]

את מוזמנת

לפורום שלנו "בנות ללא אם" (כאן בתפוז) כולנו שם בלי אמא..

מקווה שיהיה לך ולכולנו טוב הרבה טוב הוקוס פוקוס1

 

[tutida]

שלום

קראתי את מה שכתבת בעצבות ודאגה. רציתי לספר לך שאני מכירה את ההרגשה של "איכזבתי הרבה אנשים שחשובים לי", ומבינה את ההרגשה של "הימנעות מעליה לקבר כדי לא להתעמת עם המציאות המרה שאכן אין יותר אמא". אמא שלי מתה כשהייתי בת 17, הסרטן הכריע אותה. היא היתה מאוד חולה במשך חמש שנים, אבל לא ידעתי שזה היה עד כדי כך חמור ושהיא עלולה למות. היא הייתה מלאת חיים, סיפרה בדיחות והתגלגלה מצחוק, המחלה אומנם עצרה אותה אבל לי היא נשארה בזכרון כזו. כשהיא מתה לפנות בוקר ואבא שלי הודיע לנו, לא ידעתי מה לחשוב, לא יכולתי להאמין. אפילו בהלויה עצמה, עם קהל עצום של משתתפים, הרגשתי כמו בחלום ושלא אני הולכת במרכז עם בני משפחתי ללוות את אימי לקברה. הרגשת האכזבה שחשתי כלפי עצמי על דברים שהתרגזתי ואמרתי לה ליוותה אותי שנים. בעצם הרגשתי שאכזבתי בעיקר את עצמי גם בהמשך כשהיו דברים לטפל בהם ולא תמיד הצלחתי. הרבה פעמים חשתי, גם אם לא הראיתי, אי אימון בעצמי, ביכולת שלי להצליח, בזכות שלי להיות מאושרת. ולמה אני מספרת לך משהו שלא סיפרתי קודם לאף אחד? כי אני בת 36 כיום, עברו 19 שנים מאז אימי מתה ולא הזמן לבדו הוא שגרם לי להבין ולראות דברים אחרת. הלוואי ואוכל לעזור לך ואפילו במעט לראות חיובי, להתעודד, להביט קדימה בציפיה טובה לבאות. מוות, כידוע, הוא מציאות חיים. לחלק זה קורה בגיל צעיר לחלק באמצע החיים ולחלק לקראת סוף החיים. ואין לנו ברירה, התאבדות לא באה בחשבון, לאחר שמת לנו אדם קרוב, אנחנו ממשיכים בחיינו - הם אומנם משתנים, גם פיזית כי חסר הקיום של הדמות שמתה וגם תפיסת חיינו משתנה. ואת בוודאי נתקלת ועוד תתקלי במצבים שאנשים יזכירו את אמא שלהם, בין אם בחום ובין אם ברוגז - זו פריבילגיה, שנלקחה ממך (וממני)בטרם עת... להם זה יהיה רק טבעי, לך זה ידגיש את החוסר. הרי היא מתה צעירה ואת היית צעירה. מה שנשאר הם הזכרונות, הטובים והפחות טובים, תמונות, אולי בגדים, ובעיקר הניחוח, הרוח - שתמיד ישארו וילוו אותך כל עצתי לך היא לחיות את היום, לראות ולהסתכל בסביבתך הקרובה והרחבה, לחפש את היפה והנעים, לראות ולחפש פנימה את האני שלך ולהקשיב לו, להקטין ציפיות גם מעצמך וגם מאחרים, כדי לא לחוש אכזבה כל פעם מחדש (וכשאין ציפיות אז לפעמים יש הפתעות נעימות). וילדה יקרה, יש לך זכות להיות מאושרת. בחיבוק וליטוף, סיגל

 

[פ נ י נ ה 1]

את ילדה ללא אם

ואני אם ללא ילד חשבי מה אמך היתה רוצה עבורך דברי אליה התשובות תגענה ואל תחייבי את עצמך לעשות דבר שאינך מסוגלת את לא יכולה לעלות לקבר אל תעלי קחי את הזמן הכאב כבד,חונק ובלתי נסבל קשה לנשום חייך לפניך ילדה קחי אויר והמשיכי בהם למרות הכל אוהבת ומחבקת פנינה

 

[זבלמישמלכלך]

תודה... ו...

ומה אם אין לי יותר אוויר? ומה אם אני לא מסוגלת יותר לנשום? אם אני חייבת חיבוק ואין לי למי לפנות? אני מרגישה כמו מטורפת... אני לא מסוגלת לבלות עם חברים, לא בא לי לצאת, אני לא צוחקת מבדיחות, המון של אנשים זה משהו בלתי נסבל! אני בוכה, לא ישנה טוב, מצבי רוח שמשתנים... אני רואה קבן, בצבא. אבל בגלל כל מיני לו"זים ועניינים טכניים יוצא שאנחנו לא נפגשות. אני לא יודעת עם זה עוזר... אני לא באמת יכולה להיות כנה איתה. אי אפשר לספר להם הכל. בפעם האחרונה שניסיתי הפנו אותו לפסיכיאטר... שרצה להוריד לי פרופיל. כל החיים שלי חלמתי על הצבא. על לעשות משהו משמעותי. להיות לוחמת. ועכשיו... לוחמת אני בטוח לא... אני לא יכולה להפסיק להתגעגע. איש אחד ברחוב אמר לי שאני נראת מסכנה. כי אני עצובה. איש אחר אמר שאני מלאת אנרגיות שליליות.. וזה סתם אנשים ברחוב!!! אני לבד. ונמאס לי מזה כבר... אני רוצה לחזור לחיים שלי... לאיך שהם היו קודם... לזה שהיא צעקה עלי שאני מבזבזת כסף, ושהבית לא מסודר, ואני צריכה ללמוד, לזה שהיא חיבקה אותי... והתחבקנו כל יום, וכל יום אמרתי לה שאני אוהבת אותה... ועכשיו, אין לי למי להגיד את זה יותר. אני שונאת את החיים שלי ושונאת אותי... ואני לא יכולה לנשום יותר. אני פשוט לא מסוגלת.

 

[פ נ י נ ה 1]

כולנו רוצים לחזור לחיים שלנו

אבל זה כבר לא יקרה,החיים שלנו השתנו לבלי הכר,אני מכירה את תחושת הטירוף,את מצבי הרוח המשתנים.הכל הופך בלתי נסבל החזיקי מעמד ילדה יקרה השארי אתנו נ.ב. לא לשכח לסדר את הבית אוהבת ומחבקת פנינה

 

[tutida]

לנשום

אחת הקשיים שלי היו לנשום כמו שצריך ואני לא צריכה לספר לך כמה שזה חשוב... יש דרכים ללמוד להירגע ולנשום עמוק, יוגה או פילאטיס הם חוגים טובים לכך. את יודעת מה חשבתי לפני כמה ימים? שלא בהכרח פסיכולוג הוא העזרה המספקת במקרים של אובדן. לדעתי, עובדת סוציאלית או אנשים עם פתיחות ונכונות בסביבה הקרובה יכולים לעזור הרבה יותר. אולי תוכלי לחשוב ולחפש אנשים כאלה, רגילים למדיי, ללא דיפלומות בהכרח, אבל עם נסיון חיים ואהדה. את יודעת, מות הורים הוא משהו שהסביבה מתייחסת אליו כאל משהו טבעי, גם כשזה קורה בגיל צעיר, כי יותר טבעי שילדים יקברו את הוריהם מלהיפך. לכן, אני חושבת שיש ציפיה מהילדים לחזור לשגרה ולתפקוד דיי מהר, ויש פחות תמיכה והבנה. אני יודעת מניסיון. וזה דוחף אותנו הילדים (ולא משנה גילנו) לכך שנדחיק. אל תתיאשי מלחפש את האנשים המתאימים, המשיכי להשתמש בכושר האבחנה שלך, אני חושבת שצדקת בכך שצינזרת מהצבא, זה שחווית אובדן לא שייך לפרופיל שלך לדעתי. מצד שני, אני מקווה שלא תקחי קשה את העובדה שאינך לוחמת, בכל זאת את ברגישות גבוהה יותר בגלל האובדן, ולוחמת צריכה להיות בשיא הערנות והכושר. היי, גם אני לא מתלהבת מהחיים שלי, אבל ככל שאמשיך לשקוע בזיפת, הם ימשיכו להיראות זיפת. מה אנחנו עושים כדי לאהוב את החיים שלנו - זה מה שישפיע על איך הם יראו! אולי תתחילי מזה שבכל יום תמצאי משהו אחד חיובי על היום/על עצמך/על בכלל... חייב להיות משהו טוב אחד. ומשהו לסידור הנשימה - נשימה עמוקה ואיטית, שאיפה איטית החוצה - לפחות חמש פעמים. אל תתביישי לעשות זאת בכל פעם שהנשימה תתחיל להיות קשה עלייך. בחיבוק והרבה סימפטיה, סיגל

 

[vered51]

קצת עידוד...

שלום חמודה כתבו לך פה דברים אמיתיים ומדהימים והייתי מאחלת לך שתפנימי את כל מה שנכתב. אני מוסיפה לך מנסיוני האישי (איבדתי את אימי לפני שנה במפתיע מאירוע מוחי, הייתי בטיול בהודו שזה שקרה..)... החיים מלאים בהפתעות. רעות וטובות. אנו עוברים דברים שלרגע נראה שהנפש שלנו לא תעמוד מזה ואז לאחר ימים או תקופה מסויימת אנו רואים את הדברים עם הקלה מסויימת. תמיד תגידי לעצמך- מה שאת מרגישה כעת ואיך שאת רואה את הדברים- זה לא יהיה לעד. יגיע יום שתהיי חזקה יותר ויגיע יום שתוכלי לשמוע אנשים שמדברים על אמא שלהם ואת תספרי שלך אין אמא ואת תהיי חזקה מאד. אני עוברת את זה כל יום מחדש. כל החברות שלי ילדו לא מזמן ואמא שלהן היתה דבוקה אליהן ולי אין אמא. הייתי באה הביתה בוכה לעצמי ולמחרת קמה על הרגליים. מותר לבכות ולפעמים לרחם על עצמך. מותר להרגיש שמאכזבים חברים ומותר לא להיות מושלם. תהיי את! זה לא ימשך לעד. תמיד יש מחר יום חדש ואיתו גם רגשות שונים ולפעמים אפילו דברים חיוביים ויפים. את לא לבד בעולם הזה, אני איתך ועוד רבות אחרות. אל תוותרי על החיים!!!