the eadge of thorns
New member
שלום
מקווה שהגעתי לפורום המתאים
זה בערך וידוי אני בן 19 וחצי, חייל- מן הסתם, תמיד הייתי מעין מתבודד, לא היו לי ממש חברים, שלא נדבר על קשרים רומנטיים כאלו ואחרים, יש לי בטחון עצמי ירוד ביותר, ודימוי עצמי מאוד נמוך. אני חייל ג'ובניק- פקיד מן השורה, שקצת מאס מהחיים הצבאים, ומנסה לשרוד, מה שמפריע לי, או להפך מה שחסר לי זאת אהבה. יצא לי לפגוש בנות, ולדבר איתן, אבל אף פעם לא היה לי את האומץ ל"התחיל" איתן... ואפשר לומר שהלב שלי נשבר מספר פעמים. לפני כמה שבועות, פגשתי חיילת ממש אבל ממש חמודה, שישבה לידי בתחנה מרכזית, דיברנו קצת, ופשוט לא ידעתי איך להמשיך לדבר איתה.. דיברנו ממש קצת... וגם האוטובוס הקדים את זמנו(בדרך כלל הוא מאחר) ומאז אני לא מפסיק לחשוב עלייה, קרה לי בעבר "שנדלקתי" על מישהי, אבל אף פעם לא הרגשתי כמו שאני מרגיש עכשיו, יכול להיות שאני מאוהב במישהי שאני בקושי מכיר, אחרי הכל אני אפילו את השם שלה לא יודע.? יוצא לי מידי פעם לראות אותה בתחנה, אבל אין לי אומץ לדבר איתה... ואני רוצה לדבר איתה, אני באמת רוצה הבעיה שאני מאוד מאוד מפחד מדחייה (כמו כולנו) אני אדם מאוד מופנם ורגיש. ואני נוטה לקחת ללב. הבעיה שהיא לא יוצאת לי מהראש, כל היום אני חושב עלייה.
מקווה שהגעתי לפורום המתאים