unicorn1a1
New member
שלום,
אני כבר כמה חודשים מתלבטת אם לכתוב כאן, אבל אני כבר כל כך מוטרדת מזה, שאני אנסה. יש לי במשפחה אדם פגוע נפש ומאוד קשה לי למצוא מישהו לדבר איתו על זה (אני בטוחה שמי שכבר נכנס לפורום הזה יוכל להבין). באופן כללי השירותים הסוציאלים, הפסיכיאטרים וכו' מאוד דואגים לאדם פגוע הנפש עצמו ולעיתים קרובות גם להוריו, אבל משום מה, שאר המשפחה אינה נכללת בעסק. כלומר, לא ניתן הסבר מקצועי על המחלה ולא נערכה שיחה עם המשפחה כולה על הנושא, אלא סומכים על כך שאיכשהו ההורים ידאגו להעביר את המסר או משהו כזה. הבעיה היא שגם ההורים עצמם במצב נפשי קצת מעורער אחרי מקרה כזה, כך שקשה למצוא זמן פנוי כדי לדבר איתם על זה באופן רציני. למרות שכן דברתי איתם בסופו של דבר (וגם עם שאר המשפחה) עדיין הרגשתי שהכל הועבר אלי קצת דרך שמועות ולא בצורה מעמיקה מספיק. נראה לי מאוד חשוב שיהיה איש מקצוע בבית החולים, או בטלפון, לא משנה איפה העיקר שיהיה זמין ושיהיה ניתן לדבר איתו (אפילו לכמה דקות), דבר שלא קיים בשטח. אני באופן אישי הרגשתי שמעולם לא היה לי עם מי לדבר בנושא ולמרות שעברו כבר כמה שנים, זה עדיין מאוד מאוד מעיק עלי (קשה לי להסביר עד כמה). לכן מצד אחד מאוד שמחתי שגיליתי את הפורום הזה, אבל מצד שני אני לא יודעת אם זה הפתרון. בניגוד למשפחות עם ילד עם פיגור, שיתוק מוחין או מחלה פיזית אחרת, כאן קיים בצורה מאוד חזקה העניין של הסטיגמה. ולכן, למרות שציפיתי לפתוח את הפורום ולראות פה שיחות על נושאים אישיים יותר, רוב הפורום (לפחות לפי איך שזה נראה לי עד עכשיו) עוסק בעיקר בשאלות מקצועיות (בשכל ופחות ברגש). כי כנראה שגם פורום באינטרנט, כמה שהוא אנונימי, הוא עדיין מקום ציבורי. וכמה שאני יודעת שאף אחד לא מכיר אותי (וממילא בעולם האמיתי אף אחד לא יודע על זה, אז גם אף אחד לא יוכל לנחש שזו אני), עדיין אין לי את האומץ. השאלה היא- אז מה לעשות? עם מי אתם מדברים? אם בכלל אתם מדברים... אני פשוט חייבת לדבר על זה עם מישהו לדבר עם מישהו מחוץ למשפחה- זה כאילו לבגוד באמון שניתן לך. באיזו זכות את יכולה להפר את הפרטיות של מישהו ולגלות עליו דבר כזה ללא ידיעתו? ובתוך המשפחה-זה נושא קצת עדין מידי שלפעמים מעדיפים כבר לא לדבר עליו בכלל. ובאינטרנט- טוב, זה כאילו לפרוש את הנפש שלך לפני כולם... ואצל פסיכולוגית- טוב, אז ניסיתי (לא פסיכולוגית, אבל מישהי ששמעתי שהיא עוזרת לאנשים). הבעיה היא שגם הרגשתי שהיא לא כל כך מבינה (למרות שזה כן מאוד עזר לדבר, אפילו אם זה היה רק לקירות) וגם הפגישה מוגבלת בזמן, ככה שעד שהיה לי את האומץ להתחיל לפתוח משהו בצורה רצינית, נגמר הזמן, ועד שמצאנו זמן לקבוע לפעם הבאה- היה צריך להתחיל את הכל מחדש. ושלא לדבר על מה שמעורר בי הרעיון הזה של ללכת לקבל עזרה- אז מה, גם אני לא נורמלית? גם אני עוד שבוע אהיה במצב הזה? טוב, מצטערת על האורך, סתם רציתי לדעת אם יש עוד אנשים שמרגישים ככה ("צרת רבים נחמת שוטים", אז אני קצת שוטה אז מה?) יום טוב לכולם! וסליחה אם הכנסתי למישהו קצת מהמצב רוח הרע שנמצא אצלי
אני כבר כמה חודשים מתלבטת אם לכתוב כאן, אבל אני כבר כל כך מוטרדת מזה, שאני אנסה. יש לי במשפחה אדם פגוע נפש ומאוד קשה לי למצוא מישהו לדבר איתו על זה (אני בטוחה שמי שכבר נכנס לפורום הזה יוכל להבין). באופן כללי השירותים הסוציאלים, הפסיכיאטרים וכו' מאוד דואגים לאדם פגוע הנפש עצמו ולעיתים קרובות גם להוריו, אבל משום מה, שאר המשפחה אינה נכללת בעסק. כלומר, לא ניתן הסבר מקצועי על המחלה ולא נערכה שיחה עם המשפחה כולה על הנושא, אלא סומכים על כך שאיכשהו ההורים ידאגו להעביר את המסר או משהו כזה. הבעיה היא שגם ההורים עצמם במצב נפשי קצת מעורער אחרי מקרה כזה, כך שקשה למצוא זמן פנוי כדי לדבר איתם על זה באופן רציני. למרות שכן דברתי איתם בסופו של דבר (וגם עם שאר המשפחה) עדיין הרגשתי שהכל הועבר אלי קצת דרך שמועות ולא בצורה מעמיקה מספיק. נראה לי מאוד חשוב שיהיה איש מקצוע בבית החולים, או בטלפון, לא משנה איפה העיקר שיהיה זמין ושיהיה ניתן לדבר איתו (אפילו לכמה דקות), דבר שלא קיים בשטח. אני באופן אישי הרגשתי שמעולם לא היה לי עם מי לדבר בנושא ולמרות שעברו כבר כמה שנים, זה עדיין מאוד מאוד מעיק עלי (קשה לי להסביר עד כמה). לכן מצד אחד מאוד שמחתי שגיליתי את הפורום הזה, אבל מצד שני אני לא יודעת אם זה הפתרון. בניגוד למשפחות עם ילד עם פיגור, שיתוק מוחין או מחלה פיזית אחרת, כאן קיים בצורה מאוד חזקה העניין של הסטיגמה. ולכן, למרות שציפיתי לפתוח את הפורום ולראות פה שיחות על נושאים אישיים יותר, רוב הפורום (לפחות לפי איך שזה נראה לי עד עכשיו) עוסק בעיקר בשאלות מקצועיות (בשכל ופחות ברגש). כי כנראה שגם פורום באינטרנט, כמה שהוא אנונימי, הוא עדיין מקום ציבורי. וכמה שאני יודעת שאף אחד לא מכיר אותי (וממילא בעולם האמיתי אף אחד לא יודע על זה, אז גם אף אחד לא יוכל לנחש שזו אני), עדיין אין לי את האומץ. השאלה היא- אז מה לעשות? עם מי אתם מדברים? אם בכלל אתם מדברים... אני פשוט חייבת לדבר על זה עם מישהו לדבר עם מישהו מחוץ למשפחה- זה כאילו לבגוד באמון שניתן לך. באיזו זכות את יכולה להפר את הפרטיות של מישהו ולגלות עליו דבר כזה ללא ידיעתו? ובתוך המשפחה-זה נושא קצת עדין מידי שלפעמים מעדיפים כבר לא לדבר עליו בכלל. ובאינטרנט- טוב, זה כאילו לפרוש את הנפש שלך לפני כולם... ואצל פסיכולוגית- טוב, אז ניסיתי (לא פסיכולוגית, אבל מישהי ששמעתי שהיא עוזרת לאנשים). הבעיה היא שגם הרגשתי שהיא לא כל כך מבינה (למרות שזה כן מאוד עזר לדבר, אפילו אם זה היה רק לקירות) וגם הפגישה מוגבלת בזמן, ככה שעד שהיה לי את האומץ להתחיל לפתוח משהו בצורה רצינית, נגמר הזמן, ועד שמצאנו זמן לקבוע לפעם הבאה- היה צריך להתחיל את הכל מחדש. ושלא לדבר על מה שמעורר בי הרעיון הזה של ללכת לקבל עזרה- אז מה, גם אני לא נורמלית? גם אני עוד שבוע אהיה במצב הזה? טוב, מצטערת על האורך, סתם רציתי לדעת אם יש עוד אנשים שמרגישים ככה ("צרת רבים נחמת שוטים", אז אני קצת שוטה אז מה?) יום טוב לכולם! וסליחה אם הכנסתי למישהו קצת מהמצב רוח הרע שנמצא אצלי
