שלום,

unicorn1a1

New member
שלום,

אני כבר כמה חודשים מתלבטת אם לכתוב כאן, אבל אני כבר כל כך מוטרדת מזה, שאני אנסה. יש לי במשפחה אדם פגוע נפש ומאוד קשה לי למצוא מישהו לדבר איתו על זה (אני בטוחה שמי שכבר נכנס לפורום הזה יוכל להבין). באופן כללי השירותים הסוציאלים, הפסיכיאטרים וכו' מאוד דואגים לאדם פגוע הנפש עצמו ולעיתים קרובות גם להוריו, אבל משום מה, שאר המשפחה אינה נכללת בעסק. כלומר, לא ניתן הסבר מקצועי על המחלה ולא נערכה שיחה עם המשפחה כולה על הנושא, אלא סומכים על כך שאיכשהו ההורים ידאגו להעביר את המסר או משהו כזה. הבעיה היא שגם ההורים עצמם במצב נפשי קצת מעורער אחרי מקרה כזה, כך שקשה למצוא זמן פנוי כדי לדבר איתם על זה באופן רציני. למרות שכן דברתי איתם בסופו של דבר (וגם עם שאר המשפחה) עדיין הרגשתי שהכל הועבר אלי קצת דרך שמועות ולא בצורה מעמיקה מספיק. נראה לי מאוד חשוב שיהיה איש מקצוע בבית החולים, או בטלפון, לא משנה איפה העיקר שיהיה זמין ושיהיה ניתן לדבר איתו (אפילו לכמה דקות), דבר שלא קיים בשטח. אני באופן אישי הרגשתי שמעולם לא היה לי עם מי לדבר בנושא ולמרות שעברו כבר כמה שנים, זה עדיין מאוד מאוד מעיק עלי (קשה לי להסביר עד כמה). לכן מצד אחד מאוד שמחתי שגיליתי את הפורום הזה, אבל מצד שני אני לא יודעת אם זה הפתרון. בניגוד למשפחות עם ילד עם פיגור, שיתוק מוחין או מחלה פיזית אחרת, כאן קיים בצורה מאוד חזקה העניין של הסטיגמה. ולכן, למרות שציפיתי לפתוח את הפורום ולראות פה שיחות על נושאים אישיים יותר, רוב הפורום (לפחות לפי איך שזה נראה לי עד עכשיו) עוסק בעיקר בשאלות מקצועיות (בשכל ופחות ברגש). כי כנראה שגם פורום באינטרנט, כמה שהוא אנונימי, הוא עדיין מקום ציבורי. וכמה שאני יודעת שאף אחד לא מכיר אותי (וממילא בעולם האמיתי אף אחד לא יודע על זה, אז גם אף אחד לא יוכל לנחש שזו אני), עדיין אין לי את האומץ. השאלה היא- אז מה לעשות? עם מי אתם מדברים? אם בכלל אתם מדברים... אני פשוט חייבת לדבר על זה עם מישהו לדבר עם מישהו מחוץ למשפחה- זה כאילו לבגוד באמון שניתן לך. באיזו זכות את יכולה להפר את הפרטיות של מישהו ולגלות עליו דבר כזה ללא ידיעתו? ובתוך המשפחה-זה נושא קצת עדין מידי שלפעמים מעדיפים כבר לא לדבר עליו בכלל. ובאינטרנט- טוב, זה כאילו לפרוש את הנפש שלך לפני כולם... ואצל פסיכולוגית- טוב, אז ניסיתי (לא פסיכולוגית, אבל מישהי ששמעתי שהיא עוזרת לאנשים). הבעיה היא שגם הרגשתי שהיא לא כל כך מבינה (למרות שזה כן מאוד עזר לדבר, אפילו אם זה היה רק לקירות) וגם הפגישה מוגבלת בזמן, ככה שעד שהיה לי את האומץ להתחיל לפתוח משהו בצורה רצינית, נגמר הזמן, ועד שמצאנו זמן לקבוע לפעם הבאה- היה צריך להתחיל את הכל מחדש. ושלא לדבר על מה שמעורר בי הרעיון הזה של ללכת לקבל עזרה- אז מה, גם אני לא נורמלית? גם אני עוד שבוע אהיה במצב הזה? טוב, מצטערת על האורך, סתם רציתי לדעת אם יש עוד אנשים שמרגישים ככה ("צרת רבים נחמת שוטים", אז אני קצת שוטה אז מה?) יום טוב לכולם! וסליחה אם הכנסתי למישהו קצת מהמצב רוח הרע שנמצא אצלי :)
 
ברוכה הבאה לפורום unicorn1a1 ../images/Emo13.gif

שלום לך unicorn1a1 יקרה! קראתי את הודעתך ואני מבינה מאוד ללבך אז ראשית כאן ממש כאן זה המקום לדבר על הבעיה שלך כי זה פורום של משפחות לפגועי נפש ולכולנו כאן יש את אותה הבעיה בדיוק אולי בדרגות שונות וסטטוס שונה (אח ל.. / בן ל... וכו) אני שמחה בשבילך שעזרת אומץ וכן כתבת כאן כי כולנו פה באנו לשמוע ולהשמיע , זכרי אף אחד לא מכיר אותך כאן ולא יודע מהיכן את ולכן אין שום סיבה לחשוש מה גם שאין שום סיבה להתבייש! אני חושבת שככל שאנשים ידברו יותר על מחלות נפש יהיה לכולנו יותר קל כי כל אחד מנסה להסתיר זאת גם מהסטיגמה (כפי שציינת) וגם אולי קצת מהבושה וכך נוצר מצב שאף אחד לא משתף.... וכל אחד חי בכאבו לבד ! בפורום אנחנו באמת מעלים שאלות מקצועיות אך לפעמים כשיש למישהו בעיה או רצון לשתף הוא כן משתף ולרוב זוכה לתגובה כלשהי. ככל שתשתפי יותר יהיה לך יותר קל להתמודד... נשמח לשמוע ממך חיזקי ואימצי רויטל.
 

jinjetta

New member
ברוכה הבאה ../images/Emo140.gif

כל משפחה מתמודדת בצורה שונה, ולא תמיד זה מתאים לכל בני המשפחה באותה מידה. אצלי במשפחה כל הזמן ניסו להסתיר, ולדעתי זה רק גרם יותר נזק. כי לשקר לכל העולם כל הזמן, מוסיף המון לחץ, ולא מאפשר להתמודד עם הדברים. עם מי אני מדברת? לפעמים עם חברים וחברות, לפעמים מספרת כאן בפורום, מנסה לקרוא חומר מקצועי כדי להבין יותר טוב את הדברים. כילדה קיבלתי מסר שיש להסתיר ולא לגלות לאף אחד. מסכת השקרים והסיפורים היתה גדולה. כשהייתי יותר גדולה הבנתי פתאום שאין לי מה להתבייש, לאח שלי אין מה להתבייש ובאופן כללי אין מה להתבייש במחלת נפש. לרוע המזל רוב החברה עדיין לא הבינה את זה
ולכן אנחנו עדיין צריכים להתמודד עם סטיגמה, עם אנשים שלא מבינים ולא רוצים להבין. לגבי נושא הפרטיות, אפשר לדבר על הנושא ועדיין לשמור על הפרטיות של האדם המתמודד. את לא צריכה לחשוף בפני כולם את כל הפרטים המזהים שלו, ויכולה לדבר באופן יותר כללי או רק עם אנשים ספורים, שאת סומכת עליהם שלא יהפכו את זה לשיחת העיר. את כמובן מוזמנת עד מאוד לספר כאן בפורום, יש כאן לא מעט אנשים שהתמודדו ומתמודדים עם כל המצבים הלא ברורים האלו, ויוכלו לחלוק איתך מנסיונם. אם את מרגישה קושי להתמודד עם המעמסה הרגשית ומוצאת כי הגורמים הלא פורמליים (חברים, אינטרנט וכו') מצליחים לעזור לך מספיק את לא צריכה לחשוש מייעוץ מקצועי. פגישה עם פסיכולוג לא מצביעה על מחלת נפש או על כך שאת לא נורמלית. אנחנו נעזרים באנשי מקצוע בכל תחומי חיינו, כשאנחנו לא מצליחים לעשות את הדברים בעצמנו - אין סיבה להמנע מכך בתחום הרגשי, ודאי כשאנחנו עוברים טלטלה שכזו, וחווים מתח רב. כתבתי כל כך הרבה, ועדיין לא שאלתי את מה שרציתי לשאול מלכתחילה, אם תרצי לספר.. איזו מחלה/הפרעה אובחנה אצל בן משפחתך? כיצד זה משפיע על חיי המשפחה הקרובה/הרחוקה? ושוב, ברוכה הבאה לפורום שיהיה רק טוב
 

unicorn1a1

New member
הי

קודם כל סליחה על האיחור, פשוט היה לי קצת עמוס בזמן האחרון... טוב, אז אחותי אובחנה כחולת סכיזופרניה. ובקשר למשפחה- אז למרות שחשבתי שאני אצליח לכתוב בפורום, עכשיו אני כן קצת מרגישה שזה אישי (וחושף) מידי... אבל אני אשמח לענות לך במסר. איך החברים שלך הגיבו כשסיפרת? ואיך בכלל מספרים דבר כזה? אני מרגישה קצת לא נורמלית ללכת לפסיכולוגית גם בגלל החשש שהיא תאבחן אותי באיזשהו שלב כחולה גם במחלה נפשית כלשהי, וגם בגלל שאני מרגישה שהרגשות שלי לא כל כך מוצדקות. זאת אומרת, שאני מרגישה שאני לא אמורה לקחת את זה כל כך קשה. כי בסך הכל זו אחותי ולא אני. אני מרגישה שכולם במשפחה התגברו ולאף אחד זה בכלל לא מזיז למען האמת חוץ ממני. בגלל זה זה נראה לי קצת לא נורמלי. אף אחד לא מדבר על זה וזה משגע אותי לפעמים!! לא בתוך המשפחה ולא מחוץ למשפחה. גם אצלכם זה ככה? אתם מדברים על זה אחד עם השני בתוך המשפחה? בכל מקרה, תודה על התגובה
.
 

jinjetta

New member
היי ../images/Emo13.gif

איך החברים הגיבו? קשה לומר, אף אחד לא ברח בצעקות, אבל אולי זה רק משום הנימוס
אני לא חושבת שמישהו מהם העריך אותי פחות אחרי שסיפרתי, חלקם התעניינו יותר במה זה אומר (גם אח שלי אובחן כחולה סכיזופרניה), חלקם התעניינו פחות, והחיים המשיכו. המצב אצלי היה מעט שונה אני מניחה, משום שהמחלה התפרצה אצל אח שלי כשהייתי ילדה ואז ההוראה מצד המשפחה היתה להסתיר ולא לספר. כשהתחלתי לדבר על הדברים עם חברים ואנשים מחוץ למשפחה, זה היה אחרי המון שנים, אני מניחה שהדברים היו כבר מעובדים אצלי הרבה יותר, ברורים יותר, המצב שלו טוב יחסית, בשנים האחרונות לא היו התקפים פסיכוטיים, וההתדרדרויות מפעם לפעם נבלמות מהר. כשאני חושבת אז הרבה אנשים כשאני סיפרתי חלקו עמי סיפור משלהם, הכרות שלהם עם אדם חולה נפש, בן משפחה או הכרות אחרת. לגבי הליכה לטיפול פסיכולוגי - אני מבינה את החשש שלך. אבל אני לא רואה טיפול פסיכולוגי כייחודי למחלות נפש. אני חושבת שפסיכולוג/ית יכול/ה ללמד אותנו (תלוי בגישה הטיפולית) להתמודד עם לחצים, חששות ומחשבות בצורה טובה יותר. הייעוץ יכול לעזור בהבנה של המצב החדש והדרכים להתמודד, גם עם המשפחה גם עם התהליכים הפנימיים. זה לא תמיד כמו שמראים בסרטים, והטיפול לא חייב להיות ארוך, ממושך וחופר בפצעים מן העבר עד אין קץ (כאמור, תלוי בגישה הטיפולית), יש טיפולים קצרי מועד, יש גישות שמתמקדות באופן החשיבה והפרשנות שלנו למציאות, וחשוב למצוא את הטיפול המתאים לך. בטווח שבין "סופר נורמלי" (אם יש כזה דבר בכלל) לבין "מחלות נפש" יש רצף נרחב של מצבי ביניים, ואנשים מתמודדים עם משברים וקשיים בחיים כל הזמן, אף פעם לא מזיק לעזור קצת באמצעות אנשים שזה המקצוע שלהם. המשפחה שלנו מאוד קטנה (כי עם כל המרוחקים יותר ההורים ניתקו קשר, כדי לא לענות לשאלות הקשות..
), כך שהדיבור מתקיים בפורום מאוד מצומצם. אחרי כל השנים האלו (עברו כבר כמעט 20 שנים מאז ההתקף הראשון של אח שלי). מה שמדברים פחות נוגע להתמודדות עם מחלת הנפש אלא יותר נוגע בהתמודדויות היומיומיות (תלוי בעליות ומורדות אצלו). לפעמים אנשים חושבים שאם לא מדברים על משהו הוא נעלם. אולי הם לא יודעים איך לדבר על זה, אולי זה כואב להם מדי. יש סיכוי שמישהו יסכים לטיפול משפחתי? איך היו היחסים במשפחה לפני שאחותך אובחנה? האם את מנסה להעלות את הנושא ומתחמקים מלדבר על כך או שפשוט יש מין הסכמה שבשתיקה שלא מדברים על זה?
 
מצטרפת לדברייך ומוסיפה קצת jinjett

גם אצלי אף אחת מחברותיי וחבריי לא ברח בצעקות ולא בגלל הנימוס אלא כי אני לא שווה פחות או יותר בגלל העובדה שיש לי אח חולה נפש כולנו בני אדם כולנו בשר ודם וכולנו שווים באותה המידה ב-י-ד-י-ו-ק!!! גם אצלי הייתה בהתחלה קצת הסתרה בגלל ה"בושה" אבל אני חושבת שברגע שהתחלנו להשלים בעובדה הקיימת שלמחלה הנוראית הזו אין פתרון (ואי אפשר להסתירה) התחלנו לדבר על זה יותר ויותר כמובן שלא הפצנו את זה ברבים אבל כששואלים אותנו לשלומו (של אחי) אנחנו בהחלט מדברים על זה . אני רק לא מזמן התחלתי להתמודד עם הבעיה התחלתי לדבר על אחי הכרתי בקיומו בשבילי הוא היה "צל" היה לי קשה לקבל אותו כמו שהוא היה לי קשה להכיר בעובדה שבעצם הוא משך (שלא באשמתו) את כל תשומת הלב ואני ואחותי נשארנו ב"צד" ה"כבשים השחורות" היה לי קשה לקבל את דרכי ההתמודדות של הוריי לא הפסקתי לשפוט אותם ולהאשים אותם . אבל היום ככל שהתבגרתי הבנתי שאסור לי לשפוט כי אני לא יודעת איך הייתי נוהגת חלילה במצבם ... חשבתי שרק לי בעולם יש את הצרות הכי גדולות ריחמתי על עצמי מאוד ראיתי משפחות נורמליות ובאיזשהו מקום צבט לי בלב - למה המשפחה שלי לא כזאת מושלמת?!? אבל ככל שהתחלתי להתמודד ככל שהתחלתי לדבר הבנתי שיש לכולם בעיות כאלו או אחרות הבנתי שלא רק במשפחתנו יש מחלת נפש פשוט אנשים באמת לא מדברים על הבעיה הזאת וזה יוצר מצב שכל אחד מתמודד איתה לבד... אני חושבת שטיפול פסיכולוגי עוזר בדרך זו או אחרת אבל יותר יעזור לכולנו לבנות קבוצת תמיכה (לאו דווקא פה) של אחים או בנים לחולי נפש, שם נוכל להשמיע ולשמוע משם נוכל לקחת ולתת כלים להתמודד....
 

ל ו ל י ת

New member
כמה מוכר

מוכר לי מאד המצב שאת מתארת, ונמשע שמאד בודד לך עם המצב. מה שהכי בלט לעיני היה המשפט הבא שלך: ..."לדבר עם מישהו מחוץ למשפחה- זה כאילו לבגוד באמון שניתן לך. באיזו זכות את יכולה להפר את הפרטיות של מישהו ולגלות עליו דבר כזה ללא ידיעתו? ובתוך המשפחה-זה נושא קצת עדין מידי שלפעמים מעדיפים כבר לא לדבר עליו בכלל"... אז אני שואלת: למה אסור לדבר על זה מחוץ לבית ולמשפחה? במשך שנים גם אני לא דוברתי על זה, גם לא עם חברים קרובים, ובעצם הייתי מבחוץ מחוספסת וקולית ומבפנים לא ממש ידעתי מה אני מרגישה, לקח לי המון שנים ובעיקר בעזרת טיפול פסיכולוגי, ללמוד שאפשר ומותר לשתף אחרים בקשיים. התפלאתי לגלות שאחרי ששוחחתי עם אנשים שעליהם סמכתי, וחשפתי בפניהם את מה שעובר עלי מבחוץ ומבפנים, קרו מספר דברים: הקשר עם אותם אנשים הפך קרוב יותר, הם לא פעם גילוי הרבה סימפטיה למצב ולעיתים אף אמפטיה, ולא פעם אף נפתחו לגבי דברים שלהם שעד כה לא חשפו בפני אחרים כי התביישו בהם. אני חושבת ורואה שיש לא מעט אנשים עם קרובים פגועים ואנשים חוששים לדבר על זה. מנסיון, דווקא הפתיחות עוזרת, כשאנו בוחרים בתבונה עם מי לפתוח. יש אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם פתיחות או עם מידע מסוג זה, מבחינתי הם לא באינוונטר הקרובים לי או אלה שאהיה גלויה עימם בנושא הזה. לקבל עזרה... אוי... כל כך מוכר לי גם החלק הזה שאת רואה את עצמך כבעייתית או כ'לא נורמלית' (לדברייך) אם את מבקשת עזרה. לעיתים אני תוהה כמה כל מיני אקסיומות לפיהן אנו חיים ומנתבים את החלטותינו, כמה הן אקסיומות נגזרות מציאות אובייקטיבית או שהינן תוצר של החינוך עליו גדלנו. לא הכנסת מצב רוח רע, יש המון שמרגישים כמוך.
 

unicorn1a1

New member
הי לולית!

את לא יודעת כמה עודד אותי לקרוא את מה שכתבת! אני מסכימה עם כל מילה. אנחנו באמת חיים את רוב חיינו לפי אקסיומות ואני רואה את עצמי גם במצבים אחרים (בלי שום קשר לנושא הזה) שתמיד מאוד מאוד קשה לי לפרוץ את האקסיומות האלו ולהיות שונה וייחודית. וכמובן שאני תמיד מפסידה בגלל זה... כמובן שבמצב הזה זה הרבה יותר בולט ויותר משפיע כי הדעה של האנשים בקשר לנושא הזה היא מאוד קיצונית בעוד שבנושאים אחרים יש דעות לכאן ולכאן. בזמן האחרון פתחתי את זה לפני מישהי מתוך משבר. הייתי בכזה ייאוש בגלל כל מיני דברים אחרים שקרו לי בזמן האחרון שזה פשוט נפלט לי. אז למרות שאני חושבת שבסך הכל היא הבינה אני מאוד מסכימה שצריך למצוא את הבנאדם הנכון. וכן, עדיין מאוד קשה לי לשתף באופן מוחלט. אולי צריכות לעבור עוד כמה שנים עד שאני יהיה שלמה עם עצמי מבפנים ואז אני גם יוכל להוציא את זה החוצה? אני חושבת שהבנאדם המתאים ביותר לכך הוא בנזוג אבל בגלל שעדיין לא מצאתי את שלי, ולמרות שיש לי הרבה חברות טובות ומבינות, מאוד קשה לי למצוא מישהי שאני חושבת שאני אוכל לדבר איתה בפתיחות גמורה והיא תבין. עם המשפחה בזמן האחרון כבר כן דיברתי וזה עשה לי ממש טוב. כמו קצת התרוקנות כזו מבפנים. ורק רציתי שוב להגיד שנתת לי הרבה כוח בדברים שכתבת, ואת (ועוד אחרים כאן בפורום ששלחו לי מסרים) בנאדם מקסים ורגיש, וטוב לדעת שיש עוד אנשים כאלו. מאחלת לך מכל הלב רק טוב והצלחה בחיים
וסתם בלי קשר- הדבר היחיד שלא חשבתי עליו כשנכנסתי לפורום זה שההודעה שלי תשאר במשך חודש או יותר בעמוד הראשון... (בפורומים אחרים הודעות הולכות לאיבוד תוך כמה שעות) קצת מבאס אותי...
 
למעלה