שלום

rachelbbb

New member
שלום

היי, ראיתי את הפורום כבר לפני כמה שבועות, עכשיו פתאום הרגשתי את הצורך לשתף. אני בת 25, אימי נפטרה כאשר הייתי בת 14, לעומת הרבה בנות כאן שאיבדו את אימן מסרטן, אמא שלי נפטרה מדום לב - פתאומי לחלוטין, בלי שום הכנה מוקדמת. ואומרים שהזמן מרפא את כל הפצעים אבל זה לא נכון, יש דברים שגם הזמן לא עוזר להם. כי היא חסרה לי, כל הזמן ובכל מקום... וזה מורגש בלי סוף. כשסיימתי תיכון, כשהתגייסתי לצבא, כשהתלבטתי מה ללמוד באוניברסיטה, וזה ממשיך, הרשימה מאוד ארוכה. מאז שהיא נפטרה גרתי עם סבתא שלי, לפני שנה וחצי גם היא נפטרה, הפעם כן מסרטן,הכל התחיל ונגמר מאוד מהר, היה לה סרטן במוח ובגלל גילה המתקדם היה לגוף שלה קשה מאוד להילחם והיא נפטרה תוך כמה חודשים. ואני חושבת שהכי קשה לי עם תחושת חוסר השייכות לשום מקום, אין לי אחים ועם אבא שלי הקשר בסדר ולא יותר מזה... יש לי דודים (אח של אמא ואשתו) שהם כמו הורים שניים שלי בכל מובן אפשרי אבל זה לא אותו דבר ותמיד מרגיש כמו וכאילו ולא הדבר האמיתי. עוד דבר שמטריד אותי די הרבה זה הצורך לספר את כל הסיפור לכל בן אדם חדש שאני מכירה...כי בסופו של דבר הנושא עולה ואין איך לברוח. היום סיפרתי את הסיפור לידיד שלי והוא לא ידע כל כך איך להגיב וקצת נעלבתי כי הייתה לי את ההרגשה שהוא כבר מת לסיים את השיחה מתוך החוסר נעימות שהכנסתי אותו אליו. זהו. בינתיים.
 
ברוכה הבאה

כאבך וצערך מוכרים עד כאב.. רוצה להתייחס להרגשתך לגבי הצורך לספר בכל פעם מחדש את סיפורך. כמו שאני רואה זאת, ובכן, אינך חייבת בכך! את יכולה להחליט איך ומתי ולמי וגם עד כמה. ישנם מקרים שאפשר להסתפק בציון העובדה מבלי לפרט ולהיכנס לכל הפרטים, ובכלל את היא המחליטה כמה את רוצה לשתף, הלוא כן? לגבי הידיד, ומבלי להתייחס אליו ספיציפית כי הרי איני מכירה אותו...
לדעתי לא כל אחד יודע איך להגיב למצבים אלו ולעיתים מתוך מבוכה משדרים בדיוק את ההיפך, כשאין כוונה לפגוע או להעליב. אז, שתפי כשבא לך ועד כמה שבא לך, מברכת על הצטרפותך
 

Storm131

New member
RACHEIBBB הי

גם אצלי לא היתה שום הכנה מוקדמת.אמא שלי היתה צעיר ובריאה וערב אחד היא הלכה ולא שבה,היא טבעה.הייתי בת-11.אני כל כך מצטערת לשמוע שגם סבתך ניפטרה.תחושת חוסר השייכות מוכרת היטב.אני יותר מבוגרת ממך וכשהיית בגילך היה לי קשה נורא.מאז עברתי טיפולים נפשיים שמאוד עזרו.וכנראה שהזמן עושה משהו אבל ממש בטווח הארוך.הצורך שיש לך לספר ולדבר מוכר לי ולכן אני ממליצה על מסגרת של טיפול כהזדמנות לפרוק הכל ,לדבר,לבכות ולהרגע קצת. לילה טוב ותמשיכי לשתף.ממני-STORM
 

rachelbbb

New member
תודה

היי, תודה לכן על התגובות, באמת חשבתי לאחרונה על טיפול פסיכולוגי, בעיקר מאז שסבתא שלי נפטרה. כל השנים מעולם לא דיברתי על מה שקרה עם אף אחד ואני מרגישה שלא התמודדתי בעצם. אולי עכשיו זה הזמן, אף פעם לא מאוחר אני מניחה. לילה טוב.
 
ברוכה הבאה, רחל! ../images/Emo140.gif

מצטערת על התגובה המאוחרת. אני חולה, ורוב היום גם 'תפוז' היה 'חולה' ואי אפשר היה להיכנס. הצטערתי לשמוע על כאבך. לגבי תגובת הבחור - קחי בחשבון שלפעמים אנחנו באמת קוראים נכונה את תגובת הזולת, ולפעמים אנחנו פשוט מייחסים לו תגובה מסוימת, אולי בגלל שאנחנו מצפים שזו תהיה תגובתם. נקודה למחשבה? השארי עמנו!
 

rachelbbb

New member
../images/Emo45.gif

היי סקאלי, אני חושבת שהרעיון לפורום הוא נפלא, כל הכבוד על היוזמה.
 
כמה מילים ........לך

אימי גם נפטרה בפתאומיות מדום לב ...ממש מתוך שינה ..ככה פתאום הייתי אז בת 12 ולא הבנתי את זה..כנראה שהגוף נתן לי הגנה לתקופה מסוימת ...אמנם גרתי עם אבא שלי והוא ניסה למלות את שני התפקידים ..אני מאוד גאה בו דרך אגב.. אבל אני מבינה אותך .. להתיחסות לתגובת הידיד אני מבינה קצת אותו יש אנשים שלא יודעים איך לאכול סיפורים כאלו..אולי כי הם מנסים להכנס לזה וזה קצת מרחיק אותם השמח לשמוע ממך ולדעת איזה נושא בחרת ללמוד באוניברסיטה, או סתם כך ..יום טוב
 

rachelbbb

New member
היי

היי קוראסון שוקולד, זה מדהים כמה זה עוזר לדעת שיש מישהו שחווה את אותם דברים כמון ומבין בדיוק איך את מרגישה. תמיד הרגשתי כאילו אני קצת מוזרה בכל הקטע הזה, לכולם מסביבי תמיד היו משפחות "נורמליות" וזה רק הופך את התחושה הזאת ליותר קשה. מה שהחלטתי בסוף ללמוד זה הנדסת תעשיה וניהול, ואני אכן לומדת את זה כבר שנה שלישית. אז זהו, תודה על התגובה
 

MIF2004

New member
הי

ברוכה הבאה לפורום שלנו, כשאת כותבת על תחושת החוסר שייכות שלך, אנחנו יודעות בדיוק למה את מתכוונת.... גם אותי גידלה סבתי אחרי שאימי נפטרה, וכשסבתא שלי נפטרה לפני שנתיים הרגשתי ממש שהתייתמתי בשנית, מעניין גם סבתא שלי נפטרה מגידול במוח... לגבי הדודים קודם כל טוב שהם ישנם שם בשבילך, אבל כמו שאת כותבת, אין תחליף להורים אמיתיים וזה לא אותו דבר, אבל זה הכי קרוב שיש אז לפחות נתברכת בקשר איתם, לא? ולגבי לספר, זו דילמה שמלווה אותי כל חיי. כשהייתי קטנה תמיד שידרו לי בבית שלא צריך לספר, זה סוד, כלפי חוץ נראנו כאילו משפחה נורמלית (אבא שלי התחתן שנה אחרי מות אימי) וזה מה שכולם רצו שייראה, ולי היה כל כך קשה, ממש הרגשתי ששללו ממני את היתמות שלי... אח"כ בסביבות גיל 18 התחלתי לספר לכולם, לא חיכיתי להכיר אנשים, פשוט סיפרתי לכולם כל הזמן, והיו תגובות של אמפטיה אבל היו גם תגובות נבוכות מאוד. היום אני חושבת שזה מאוזן. אם זה עולה לי איכשהו אני לא עוצרת את עצמי מלספר כמו שהיה כשהייתי ילדה, אבל אני גם קצת נזהרת למי ומתי אני מספרת. אני חושבת שלא צריך להיעלב מתגובות של אנשים, אני חושבת שדווקא לשימחתנו, מי שלא חווה אובדן משמעותי כזה כמו שלנו, פשוט לא מבין, אפילו הבן זוג שלי לדעתי לא ממש מבין למה שאני מתכוונת כשאני מספרת לו על כל התחושות שלי שקשורות לזה שאיבדתי את אמא שלי, ובאיזשהו מקום זה עושה לי טוב שלא כולם היו צריכים לעבור את הכאב הזה של לאבד אמא או מישהו קרוב. אני מאמינה שבנושא הזה "זר לא יבין זאת" ובגלל זה הפורום הנהדר הזה הוא מקום כל כך מיוחד, כי פה אנחנו מבינות בדיוק מה זה לאבד את אמא.
גדול.
 

rachelbbb

New member
../images/Emo51.gif

היי, אני יודעת שהקשר שיש לי עם דודים שלי הוא חשוב, אני מאוד מעריכה את זה ולפעמים לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם, אבל יחד עם התחושה הזאת אני כל הזמן מרגישה תחושה של "על תנאי" ולא בגלל שמישהו גורם לי להרגיש ככה אלא סתם בגלל הרגשה פרטית שלי. ובאמת אנשים שאני מנסה לדבר איתם על זה לא מבינים, כמו שאמרת:"זר לא יבין זאת". אפילו דודים שלי בעצמם לא מבינים למה אני נותנת לעצמי להתייסר עם ההרגשה הזאת כל הזמן. איך מרגישים שייכים לגמרי אפילו שלא שייכים ממש? האם זה בכלל אפשרי?
 
כולנו כל הבנות ללא אם באותה סירה|סב

כולנו מרגישות מן חוסר בלב חוסר שיכות לא יעזור מה ...שאני רואה משפחות של חברות ,או אמאות שלהם אני נורא מקנא בקשר שלהם.. כאילו גם לי זה היה יכול להיות ...כאילו חברה שהיא הכי אמיתית ותמיד שם לצידך ...אןלי בעתיד שניהיה אמהות נרגיש אחרת(זה לא אומר שצריך למהר) אבל אני חושבת אולי שנעשה יום אחד מפגש בין כמה בנות ...זה אולי יהיה נחמד ..טוב אני גרה באיזור המרכז.. רציתי לשאול האם היה מפגש בעבר???
 
למעלה