שלום
כתבתי כבר בעבר. רציתי להמשיך לדבר עם הקושי עם החבר איתו אני בקשר 4 שנים. אני בת 21 והוא החבר הראשון שלי. לאחרונה אני במשבר קשה מאוד עקב פטירתה של אימי אליה הייתי מאוד קרובה, עקב בעיות בלימודים ועוד כמה מישורים אחרים. אני נוטה להיכנס לדכאונות ולא לרצות לצאת מהבית או לעשות כלום. חבר שלי לכן מגיע אליי כמעט כל ערב אחרי העבודה, אחרי שהוא עוסק בכל מיני עינינים אישיים בביתו וכך מגיע בסביבות 21-22 אליי. לרוב אנחנו לא עושים משהו מיוחד, קצת מעבירים את הזמן בלימודים, סתם פיטפוטים, טלויזיה וכאלה. הולכים לישון בסביבות 23-00:00. זו השיגרה המשעממת שלנו. אני יודעת שחלק ניכר מהשיגרה הזו היא בגללי, מפאת רצון לצאת ולהינות, כי אין לי הנאה בחיים שלי כרגע. בכל אופן, יש ימים יותר גרועים מאחרים. יצא שדווקא בימים שהייתי צריכה אותו לידי הכי הרבה הוא לא היה. איכשהו יצא שבימים אלו הזמינו אותו חברים לצאת (זה היה רצף של איזה 2-3 פעמים בשבועיים האחרונים). לא אמרתי לו לא לצאת, להיפך, רציתי שיצא קצת כי אני בעצם אוטמת אותו בבית ולא נותנת לו להינות. לא אמרתי לו שאני עצובה עוד יותר שהוא לא היה איתי. רציתי שיהנה למרות שאני סבלתי. שלשום זה קרה שוב. הוא יצא, אני לא אמרתי מילה. אתמול כשחזר הביתה כרגיל התקשר אליי ואמר שהוא מסדר כמה דברים ושנתראה אח"כ. הגיעה השעה 21 והוא לא הראה סימנים שהוא מגיע. איברתי איתו ואמרתי לו שאני מתגעגעת אליו ורוצה לראות אותו. הוא אמר שאם אני כ"כ רוצה אז שאני אבוא אליו. לא יכולתי. הייתי צריכה שיבוא אליי ושיעודד אותי, יתמוך בי, יהיה חבר שלי. הייתי בדיכאון עמוק. הוא התעקש לבוא בזמן שלו. אמר שהוא צריך גם זמן לעצמו ושאני דורשת ממנו יותר מידי מזמנו. חשבתי לעצמי "יכול להיות" ולכן ביקשתי שיבוא אליי ונמצא פיתרון. הוא אמר שהפיתרון היחיד זה שאני יבוא אליו הביתה לפעמים ולא רק הוא אליי (אני בדר"כ באה אליו רק בסופישבוע). אמרתי לו שזה הפתרון שלו ולא פיתרון אופטימלי לשנינו, רציתי ששנינו נתפשר על פיתרון שמותאם לשנינו. חשבתי יותר על כיוון כזה, שבו נקבע ימים מסויימים להתראות או שאם יש יום שהוא ממש צריך להיות לבד שרק יגיד לי. אבל לעומת זאת אם יש ימים שאני ממש צריכה אותו אז שיתחשב ויבוא אליי. אני מרגישה כאילו הוא לא דואג לי יותר. כאילו אני משהו מובן מאליו. בעבר נתקלתי בבעיה כזו שנמשכתי לגברים אחרים. לא עשיתי כלום בנידון, ומידי פעם זה קורה עדיין. הסקס בינינו לא משהו. הוא רוצה יותר, אני רוצה פחות. אני לא יודעת אם הוא הולך לאחרות, אבל לא נראה לי. הוא בסה"כ בנאדם טוב ונאמן לדעתי. חשבתי על פרידה, אולי לנסות קשרים אחרים, הרי בכל זאת הוא החבר הראשון שלי. אבל המחשבה הזו מפחידה אותי ומעציבה אותי כאחד. מעציבה - כי אני עדיין אוהבת אותו, ורוצה להמשיך את הקשר איתו. מפחידה - כי הוא היחיד שידעתי, ומכיוון שאני בחורה סגורה וביישנית אני עלולה אולי לא להצליח למצוא מישהו אחר, למרות שהגברים שעליהם דיברתי קודם, הרגישו כלפי רגשות גם כן. אני מפחדת לאבד אותו. קצת תמיכה בבקשה...
כתבתי כבר בעבר. רציתי להמשיך לדבר עם הקושי עם החבר איתו אני בקשר 4 שנים. אני בת 21 והוא החבר הראשון שלי. לאחרונה אני במשבר קשה מאוד עקב פטירתה של אימי אליה הייתי מאוד קרובה, עקב בעיות בלימודים ועוד כמה מישורים אחרים. אני נוטה להיכנס לדכאונות ולא לרצות לצאת מהבית או לעשות כלום. חבר שלי לכן מגיע אליי כמעט כל ערב אחרי העבודה, אחרי שהוא עוסק בכל מיני עינינים אישיים בביתו וכך מגיע בסביבות 21-22 אליי. לרוב אנחנו לא עושים משהו מיוחד, קצת מעבירים את הזמן בלימודים, סתם פיטפוטים, טלויזיה וכאלה. הולכים לישון בסביבות 23-00:00. זו השיגרה המשעממת שלנו. אני יודעת שחלק ניכר מהשיגרה הזו היא בגללי, מפאת רצון לצאת ולהינות, כי אין לי הנאה בחיים שלי כרגע. בכל אופן, יש ימים יותר גרועים מאחרים. יצא שדווקא בימים שהייתי צריכה אותו לידי הכי הרבה הוא לא היה. איכשהו יצא שבימים אלו הזמינו אותו חברים לצאת (זה היה רצף של איזה 2-3 פעמים בשבועיים האחרונים). לא אמרתי לו לא לצאת, להיפך, רציתי שיצא קצת כי אני בעצם אוטמת אותו בבית ולא נותנת לו להינות. לא אמרתי לו שאני עצובה עוד יותר שהוא לא היה איתי. רציתי שיהנה למרות שאני סבלתי. שלשום זה קרה שוב. הוא יצא, אני לא אמרתי מילה. אתמול כשחזר הביתה כרגיל התקשר אליי ואמר שהוא מסדר כמה דברים ושנתראה אח"כ. הגיעה השעה 21 והוא לא הראה סימנים שהוא מגיע. איברתי איתו ואמרתי לו שאני מתגעגעת אליו ורוצה לראות אותו. הוא אמר שאם אני כ"כ רוצה אז שאני אבוא אליו. לא יכולתי. הייתי צריכה שיבוא אליי ושיעודד אותי, יתמוך בי, יהיה חבר שלי. הייתי בדיכאון עמוק. הוא התעקש לבוא בזמן שלו. אמר שהוא צריך גם זמן לעצמו ושאני דורשת ממנו יותר מידי מזמנו. חשבתי לעצמי "יכול להיות" ולכן ביקשתי שיבוא אליי ונמצא פיתרון. הוא אמר שהפיתרון היחיד זה שאני יבוא אליו הביתה לפעמים ולא רק הוא אליי (אני בדר"כ באה אליו רק בסופישבוע). אמרתי לו שזה הפתרון שלו ולא פיתרון אופטימלי לשנינו, רציתי ששנינו נתפשר על פיתרון שמותאם לשנינו. חשבתי יותר על כיוון כזה, שבו נקבע ימים מסויימים להתראות או שאם יש יום שהוא ממש צריך להיות לבד שרק יגיד לי. אבל לעומת זאת אם יש ימים שאני ממש צריכה אותו אז שיתחשב ויבוא אליי. אני מרגישה כאילו הוא לא דואג לי יותר. כאילו אני משהו מובן מאליו. בעבר נתקלתי בבעיה כזו שנמשכתי לגברים אחרים. לא עשיתי כלום בנידון, ומידי פעם זה קורה עדיין. הסקס בינינו לא משהו. הוא רוצה יותר, אני רוצה פחות. אני לא יודעת אם הוא הולך לאחרות, אבל לא נראה לי. הוא בסה"כ בנאדם טוב ונאמן לדעתי. חשבתי על פרידה, אולי לנסות קשרים אחרים, הרי בכל זאת הוא החבר הראשון שלי. אבל המחשבה הזו מפחידה אותי ומעציבה אותי כאחד. מעציבה - כי אני עדיין אוהבת אותו, ורוצה להמשיך את הקשר איתו. מפחידה - כי הוא היחיד שידעתי, ומכיוון שאני בחורה סגורה וביישנית אני עלולה אולי לא להצליח למצוא מישהו אחר, למרות שהגברים שעליהם דיברתי קודם, הרגישו כלפי רגשות גם כן. אני מפחדת לאבד אותו. קצת תמיכה בבקשה...