שלום

[אטיוד5]

לגבי הדוגמא האחרונה ...

עם ה- books. זאת איננה דוגמא. משמעות המילה that אינה זהה למשמעות המלה which. משמעות המלה which היא שקיימת בחירה. כלומר, משמעותה איננה "אשר" רגיל. זאת הסיבה שאי אפשר לקצר את המשפט כמו ב- that. בעברית אין מקבילה למילה which. לגבי השאר - קטונתי.

 

[עפרה מהודר]

פסוקית מצמצמת או לא-מצמצמת

לפי מיטב זכרוני, ככה נקראים המצבים של"יש בחירה" או "אין בחירה" כדבריך.

 

[hapax legomenon]

הקיום בסוד הצמצום

אכן, that אינה זהה ל-which. כפי שציינה עפרה, הראשונה היא מילת שעבוד מצמצמת, והשנייה מילת מילת שעבוד שאינה מצמצמת. בעברית, שתיהן תתרגמנה ל'אשר' או ל'ש'. זהו עוד אחד מהמצבים שבהם לאנגלית יש יותר אבחנות מאשר לעברית, בדיוק כמו שבאנגלית יש 'closet', 'cupboard', 'arc', 'wardrobe', 'coffin' אבל בעברית כולם 'ארון'.

 

[עפרה מהודר]

רגע

wardrobeזו מלתחה, ו- coffin זה ארון קבורה. מה שמזכיר לי: כולם לראות הלילה Six Feet Under. 23:00, ערוץ 2.

 

[שבולת ירוקת העין]

מה רע?

לא כל השפעה היא בהכרח רעה (ולזה גם את הסכמת), וכפי שכבר נאמר למעלה, זה טבעי, קורה וקרה גם בעבר. השאלה היא באילו תחומים, ובעיקר באיזה מחיר. דווקא הדוגמה שהבאת לא כל כך רעה בעיני: הוכחת בעצמך שהמבנה הזה אינו זר לעברית, ולכן גם אם השימוש בו היום הוא תוצאה של השפעת האנגלית הוא לא עוקר או משנה משהו מהותי בלשוננו. בעיניי יש דוגמאות גרועות יותר: כבר הוזכר פה בשרשור אחר השימוש בפועל "לקחת" בצירופים לקחת תמונה/מקלחת/קורס/אוטובוס וכו'. הדבר צורם במיוחד כשיש בעברית חלופה טובה בהרבה (להתקלח, להצטלם. מילה אחת ולא שתיים. פועל ספציפי לפעולה מסויימת וכו') דוגמה נוספת היא צורות כמו מתי ש.., איפה ש.. ודומיהן. כשהן ממירות את כאשר או בזמן ש.. וכו' הן דוחקות את רגליה של השפה העברית וזה מפריע לי הרבה יותר מהשאלה אם יש או אין ש' הזיקה במשפט. זה לא פוגע בייחודיות שלה. ובעניין התת-אלוף ואי-אמון שהזכרת למעלה, גם כאן אני לא רואה בעיה. מדובר במילים עבריות (תת אמנם נשאלה מן הארמית, אבל זה "במשפחה") וגם כאן יש לזה בסיס בעברית העתיקה: רב-טבחים, רב-חובל. אני רואה בדוגמה הזאת הרחבת מבנה הקיים בעברית והרחבת אוצר המילים המשמשות בו, ולא דחיקת רגליה של העברית. חשוב לזכור שהתנ"ך וגם ספרות חז"ל הם בסך הכל קורפוס לא גדול מבחינת היקף אוצר המילים שלו. העובדה שמילה אינה מופיעה במקורות אינה מעידה בהכרח שלא היתה קיימת בלשון, לכן אם יש לנו רב-טבחים ורב-חובל אין סיבה שלא להרחיב את המבנה באמצעות תחיליות אחרות: תת, חד, אי, בין וכו'. במיוחד משום שהצורות הללו מתבקשות מן המתפתח בלשוננו המודרנית ומצרכיה. אם נתנגד לכל הוספה שאיננה במקרא או בלשון חז"ל תהיה לנו בעיה. בקיצור, לדעתי: מה שאינו זר לעברית ואינו משנה מהותית את המבנה הייחודי שלה מחד, ויש בו צורך מאידך – אין טעם להתנגד אליו.

 

[hapax legomenon]

עין הרע

אמרתי שרע? דוקטור אויל (באנגלית זה נשמע יותר טוב) שאל "מה דעתכם", אז אמרתי את דעתי. לא מפתיע אותי שמה שמכוער בעיני יפה בעיני אחרים ולהפך. הנה, אני לקחתי קורסים רבים, ומעולם לא ראיתי בזה בעיה. בעניין התת-אלוף, הוכחת בעצמך שאין הוא דומה לרב-חובל. מבחינה לשונית לפחות. 'רב-חובל' הוא צירוף סמיכות רגיל, ולכן ביידוע נגיד 'רב-החובל'. אלא אם את מאלה שאומרים 'העורך דין' או 'הבית ספר'. אבל 'תת-אלוף' ביידוע יהיה 'התת-אלוף', כי 'תת' היא תחילית, ויידוע מוסיפים לפני תחילית. כך גם 'האי-אמון', 'התלת-ממדי' וכו'. גזירת מילים חדשות בעברית באמצעות הוספת תחיליות זרה לעברית, ונשאלה משפות הודו-אירופיות. והא ראיה, רבים טועים לחשוב ש'אי הוודאות' היא הצורה (הצורע) התקנית, במקום 'האי-ודאות'. לא סתם - סמיכות מוכרת בעברית, תחילית לא. אז לדעתי זה כן מבנה זר שמשנה את מבנה השפה באופן מהותי. אם יש טעם להתנגד - זה כבר סיפור אחר. אני מסכימה שהתנ"ך איננו קורפוס גדול ואוצר המילים שלו מוגבל. אני קצת פחות מסכימה שספרות חז"ל היא כזאת. בכל אופן, ברור שאין לי התנגדות עקרונית לגזירת מילים חדשות. אני רק חושבת שצריך לשמור על המורפולוגיה העברית כפי שהיא משתקפת בקורפוסים האלה. המורפולוגיה היא הבסיס של כל שפה ואם נהרוס אותה, נהרוס את העברית.

 

[חוכא האִטלולי]

שלילית.

אלה מקודמיי שנמנו עם השוללים, כבר ציינו את רוב הדברים. מה שמפריע לי ביותר הוא השימוש בביטויים מכית-היוצר האמריקני, כשהם נאמרים, אינני מבין למה, במילים עבריות; הרוצה להתבטא באנגלית, ידבר במחילה אנגלית, ואל ינוול את העברית. - נתן לו כתף קרה - הוא לא כוס התה שלי - היה ביניהם דם רע

איכס של ממש