שלום

infatuation

New member
שלום

אתמול התחלתי לכתוב הודעה שנמחקה לי באמצע עקב קצר חשמלי שהיה לנו ואז התעצבנתי וויתרתי על הרעיון, חשבתי שזה יעבור בבוקר אחרי שינה טובה. ואולי השינה באמת העבירה את הנושא קצת אבל זה עדיין קיים ומציק. אתמול התחיל שוב להופיע הדחף הזה להרוס. הרגשתי שאני משתגעת מזה שטוב לי ושאני לא יכולה ולא יודעת להתמודד עם זה, הרגשתי שאני חייבת להרוס ולהפסיק.. להפרד מהחבר שלי. כאב לי וזה עשה לי טוב.. הכאב הזה ממכר וקשה לי להפסיק אותו, להפסיק לרצות ולהצטרך אותו. אבל גם ידעתי שזה מה שקורה שזה שוב ההרס העצמי הזה, הדחף הזה להזיק לעצמי ולהכאיב לעצמי, והצלחתי להתגבר עליו פחות או יותר עם החלטה לחכות ולראות מה אני באמת רוצה כשאני אהיה רגועה יותר. ואולי עכשיו אני רגועה יותר משאתמול, אבל אני עדיין מרגישה חנוקה מהצורך הזה להרוס ולהכאיב ואני כ"כ פוחדת. למה כל פעם שטוב לי מגיע כ"כ מהר השלב הזה של להרוס הכל ואז הכל מתחיל מהתחלה? למרות שהפעם הוא איתי.. הפעם יש מישהו שיחבק אותי כשקשה לי וכשאני נשברת. אבל אם זה ככה אז למה אני מרגישה שאני צריכה להרוס הכל? למה זה לא עוזב אותי? ולא מפסיק לעלות לי לראש? וכל הרעש הזה בפנים מתחיל וכל הבלגן ואני רוצה רק לבכות ושזה יפסיק...
 

gesus

New member
מנגנון הרס עצמי../images/Emo54.gif

יש איזו תאוריה שלכל אחד מאיתנו יש מין מנגנון הרס עצמי שדוחף אותו לעשות מעשים שבפירוש מזיקים לו ורק כדי לקבל את ההנאה שבגרימת נזק עצמי,לדוגמא בחורה שמחזרת אחרי בחור שלא "שם" עליה והיא בכל זאת רוצה אותו. זה שונה מאישה מוכה שנשארת עם בעלה כי אצלה זה רצון "לתקן" ולא להמשיך להזיק לעצמה.
 

infatuation

New member
תודה על התגובה אבל בנוסף לזה יש

לי את אמא שלי ואבא שלי שחושבים שאני איתו כי אני מתפשרת והם חושבים שמגיע לי מישהו שנראה "נאה יותר", כי הוא לא.. וזה רק גורם לי לחשוב על זה שוב ושוב ואולי אני באמת מתפשרת? אבל אני לא רוצה לאבד אותו. הוא האדם היחיד שאני יכולה לדבר איתו והיחיד שתומך בי ושאכפת לו באמת והוא אוהב באמת... ואיך אני ידע אם מה שאני עושה עכשיו זה חלק מההרס העצמי הזה...? הוא רוצה לבוא ואני מנסה לצאת מזה, אבל פוחדת שזה יוביל להמשך של הרס..
 
למעלה