אני לא חושב שג´נטל ג´ייאנט עסקו
בשאלה האם המוסיקה שלהם ילדותית או לא. אם כבר, אז אולי הם התעסקו בשאלה האם המוסיקה שלהם ילדותית מספיק (במקרה של Inmates Lullaby, זו נראית שאלה לגיטימית). כל אחד יכול ומוזמן לפרש את זה כרצונו, אך בעיני מה שהם עשו כבר מהאלבום הראשון נחשב אקספרימנטלי באופן מוצהר. ידוע שהלהקה הזו היתה אמורה לעשות משהו חדש, שונה ושלא נשמע כמותו. את זה הם מימשו באלבום הראשון, ובשני הם כבר התחילו מנקודה גבוהה הרבה יותר. בשני הם כבר התגבשו לחלוטין בחדשנות שלהם, והלכו הרבה יותר רחוק. אני לא חושב שיש על מה להתווכח בנושא מידת החדשנות של האלבום השני, ושכל מה שאפשר לא להסכים עליו מסתכם בטעם מוסיקלי ותו לא. מבחינת חדשנות, דבר כזה לא נעשה באלבום רוק, באלבום של מוסיקה פופולרית. בנוסף, גם תחשוב על כך שמדובר בשיר מדהים ממילא. הלחן שלו פסיכי, העיבוד בבתים מטורף, והיציאה הזו - עם הרולים של הסנר בפייד-אין, והמטורף הזה מינאר על הטימפני, ובטח שמת לב שהחזרה לבית בכלל מתחילה באיזה סאונד צעקני שבא משום מקום : סולו תופים של ג´ון וות´רס, מנוגן במהירות גבוהה מאוד שמאטה עד למהירות האמיתית של התקליט. יש כאן עבודה אולפנית מבריקה, סלח לי מאוד, ואם לא הטימפני חדשני מספיק בשבילך ואם כל השאר גם לא מספיק בשבילך, אז הדברים שאתה מצפה להם ממוסיקה הם כבר נשגבים מבינתי.