שלום
האמת שאף פעם לא חשבתי שאני אמצא את עצמי כותבת הודעה כזו בפורום. אבל כנראה שהחיים יכולים להפתיע.
אני באמת לא יודעת מה לעשות. אני לא חושבת שלמישהו יכולה להיות תשובת קסם בשבילי. ובכל זאת, החלטתי לנסות ולהתייעץ. ההודעה הזו תהיה מבולגנת, כי זה מה שאני מרגישה עכשיו - בלבול ובלאגן אחד גדול.
אני בקשר כבר הרבה זמן. 5 שנים בערך. מאורסת. אבל אני לא יודעת. לא יודעת אם זה מתאים לי.
אני אוהבת אותו... הוא בן אדם טוב. באמת. אבל אני לא בטוחה יותר. אני לא עברתי מספיק מערכות יחסית בחיים (הוא דיי הראשון שלי), בניגוד אליו. הקשר שלנו גם התקדם מאד מהר. ממש כמו כדור שלג... תוך שנה וקצת התחלנו לגור ביחד.
בתקופה האחרונה (המאד ארוכה, אגב. זה כבר הרבה זמן ככה.) אני מתחילה להתעניין בגברים אחרים. זה לא רק שאני פחות נמשכת אליו. אנחנו גם דיי הפכים. אני מרגישה שאין לנו כמעט דברים במשותף, ואני מפחדת שאנחנו נשארים יחד רק מתוך הרגל. אני מרגישה שאני כבר לא מתעניינת בדברים שהוא מספר לי. לא לחוץ לי להתקשר אליו במהלך היום. הוא גם פוגע בי הרבה פעמים. חלילה לא מכה או מקלל, אבל לעיתים הוא מזלזל ומתנשא מעלי, גם אם הוא לא שם לב לכך או לא מתכוון. חוסר העניין שלי בא לידי ביטוי גם בדברים המשותפים שלנו, למשל - הדירה. אין לי כוח לנקות, אין לי כוח להכין לנו אוכל. לא בא לי להשקיע בכלום. ימי הולדת... כבר לא אישיו. התאריך של ה-5 שנים שלנו? שכחתי אותו. אמנם היו לי מבחנים, אבל זה לא תירוץ ממש לשכוח אותו.
אני מפחדת... אני לא יודעת מה לעשות. אני לא מכירה את החיים שלי מחוץ לזוגיות הזו. זה כבר חלק בלתי נפרד... אבל אני דואגת שמצד שני, שנינו יודעים כבר הרבה זמן שזה לא מתאים, אבל מפחדים לחתוך. הוא בטח מפחד בגלל שהוא כבר גדול יחסית (נושק ל-30), ומפחד להתחיל מהתחלה. ואני, בעיקר כי אני מפחדת לקחת אחריות על זה - ואם זו תהיה טעות, להתחרט על זה כל החיים.
הוא נורא לחץ עלי שנתארס. רוצה כבר להתחתן... ילדים. לא בא לי. אני פשוט לא רוצה. וחלק גדול מזה זה בעיקר כי אני לא בטוחה שזה צריך להיות איתו. "איבדתי" את כל שנות ה-20 המוקדמות שלי על זוגיות, לא "חוויתי" את מה שהחברות והחברים שלי חווים. אז אולי יש דברים שאני לא יודעת? אולי לא התנסיתי מספיק בשביל להחליט?
אני מפחדת להציע הפסקה. איך הפסקה? אנחנו מאורסים. איך זה יתכן? אני יודעת שזה דבר שלא יתאפשר.
ציינתי מקודם גברים אחרים. כמובן שלא עשיתי כלום בנושא. אבל יש מחשבות. כל תקופה זה משתנה למישהו אחר. עכשיו גם יש מישהו. ואני באמת לא מבינה מה לא בסדר איתי. איך אני יכולה לעשות את זה? איך זה יכול להעלם? באמת שאני כבר לא יודעת מה לעשות. אני כבר כמה ימים לא מרוכזת, בוכה, לא מצליחה להגיע להחלטה. ותבינו, זה כל כמה זמן קורה מחדש. כל פעם אני משתיקה את זה, מקווה שזה קורה בגלל שהקשר הוא ארוך, וזה טבעי וקורה לכולם. ושלא נורא שלא חוויתי את מה שהוא חווה. אבל זה ממשיך לחזור ולתת לי סטירה בפרצוף.
איך מסיימים קשר של 5 שנים? מאיפה האומץ?...
האמת שאף פעם לא חשבתי שאני אמצא את עצמי כותבת הודעה כזו בפורום. אבל כנראה שהחיים יכולים להפתיע.
אני באמת לא יודעת מה לעשות. אני לא חושבת שלמישהו יכולה להיות תשובת קסם בשבילי. ובכל זאת, החלטתי לנסות ולהתייעץ. ההודעה הזו תהיה מבולגנת, כי זה מה שאני מרגישה עכשיו - בלבול ובלאגן אחד גדול.
אני בקשר כבר הרבה זמן. 5 שנים בערך. מאורסת. אבל אני לא יודעת. לא יודעת אם זה מתאים לי.
אני אוהבת אותו... הוא בן אדם טוב. באמת. אבל אני לא בטוחה יותר. אני לא עברתי מספיק מערכות יחסית בחיים (הוא דיי הראשון שלי), בניגוד אליו. הקשר שלנו גם התקדם מאד מהר. ממש כמו כדור שלג... תוך שנה וקצת התחלנו לגור ביחד.
בתקופה האחרונה (המאד ארוכה, אגב. זה כבר הרבה זמן ככה.) אני מתחילה להתעניין בגברים אחרים. זה לא רק שאני פחות נמשכת אליו. אנחנו גם דיי הפכים. אני מרגישה שאין לנו כמעט דברים במשותף, ואני מפחדת שאנחנו נשארים יחד רק מתוך הרגל. אני מרגישה שאני כבר לא מתעניינת בדברים שהוא מספר לי. לא לחוץ לי להתקשר אליו במהלך היום. הוא גם פוגע בי הרבה פעמים. חלילה לא מכה או מקלל, אבל לעיתים הוא מזלזל ומתנשא מעלי, גם אם הוא לא שם לב לכך או לא מתכוון. חוסר העניין שלי בא לידי ביטוי גם בדברים המשותפים שלנו, למשל - הדירה. אין לי כוח לנקות, אין לי כוח להכין לנו אוכל. לא בא לי להשקיע בכלום. ימי הולדת... כבר לא אישיו. התאריך של ה-5 שנים שלנו? שכחתי אותו. אמנם היו לי מבחנים, אבל זה לא תירוץ ממש לשכוח אותו.
אני מפחדת... אני לא יודעת מה לעשות. אני לא מכירה את החיים שלי מחוץ לזוגיות הזו. זה כבר חלק בלתי נפרד... אבל אני דואגת שמצד שני, שנינו יודעים כבר הרבה זמן שזה לא מתאים, אבל מפחדים לחתוך. הוא בטח מפחד בגלל שהוא כבר גדול יחסית (נושק ל-30), ומפחד להתחיל מהתחלה. ואני, בעיקר כי אני מפחדת לקחת אחריות על זה - ואם זו תהיה טעות, להתחרט על זה כל החיים.
הוא נורא לחץ עלי שנתארס. רוצה כבר להתחתן... ילדים. לא בא לי. אני פשוט לא רוצה. וחלק גדול מזה זה בעיקר כי אני לא בטוחה שזה צריך להיות איתו. "איבדתי" את כל שנות ה-20 המוקדמות שלי על זוגיות, לא "חוויתי" את מה שהחברות והחברים שלי חווים. אז אולי יש דברים שאני לא יודעת? אולי לא התנסיתי מספיק בשביל להחליט?
אני מפחדת להציע הפסקה. איך הפסקה? אנחנו מאורסים. איך זה יתכן? אני יודעת שזה דבר שלא יתאפשר.
ציינתי מקודם גברים אחרים. כמובן שלא עשיתי כלום בנושא. אבל יש מחשבות. כל תקופה זה משתנה למישהו אחר. עכשיו גם יש מישהו. ואני באמת לא מבינה מה לא בסדר איתי. איך אני יכולה לעשות את זה? איך זה יכול להעלם? באמת שאני כבר לא יודעת מה לעשות. אני כבר כמה ימים לא מרוכזת, בוכה, לא מצליחה להגיע להחלטה. ותבינו, זה כל כמה זמן קורה מחדש. כל פעם אני משתיקה את זה, מקווה שזה קורה בגלל שהקשר הוא ארוך, וזה טבעי וקורה לכולם. ושלא נורא שלא חוויתי את מה שהוא חווה. אבל זה ממשיך לחזור ולתת לי סטירה בפרצוף.
איך מסיימים קשר של 5 שנים? מאיפה האומץ?...