Kein ,הקונפליקט הקשה בינך לבין אמך
וכפי שאתה מתאר גם עם אחותך,שכיחים כמעט בכל בית בו יש מתבגר אחד או יותר הבעייה להבנתי אינה התנהגותך שלך,אלא חוסר המודעות,ואולי יותר מזה,חוסר היכולת של אימך לקבל ולהשלים עם העובדה שכבר אינך ילד קטן הזקוק לעזרתה, אלא אתה מתבגר והולך,והיא אינה מסוגלת לקבל את העובדה ששליטתה עליך פוחתת ולמעשה ,אתה גם רוצה וגם יכול להיות אדון לעצמך.פרט כמובן לכורח המציאותי שלך במקום מגורים,אוכל,אפשרות ללמוד וכדומה.הסמפטום הקלאסי לבעייתך,הוא נושא החדר הפרטי שלך בבית.אתה מרגיש ורואה אותו כטריטוריה בלעדית שלך.ועומד על זכותך להשאירו לא מסודר כפי שנוח לך.גם משום שלמרות אי הסדר אני בטוח שאתה יודע איפוא נמצא כל דבר.להבנתי,הבעייה אינה בכך שאמך פרפקציוניסטית,ואני כלל לא בטוח שזו הבעייה.אלא שוב התחושה שלה שהיא יותר ויותר הופכת להיות מיותרת,וחסרת השפעה עלייך.וזוהי תחושה קשה ביותר להורים.כשהאמירה המקובלת היא "אני לא מכיר את הילד שלי"..אתה חושב שהיא באמת מכירה אותך??כפי שציינתי,הבעייה אינה בך,או באחותך,אלא באימך שאינה מבינה ואינה יכולה לקבל את השינוי שחל בך,ועוד מעט גם באחותך במהלך ההתבגרות שלך.לכן Kein ,אימך,ובעצם שני הוריך זקוקים לייעוץ דחוף שיעזור להם להבין את היחודיות של גילך ההתבגרות.עוד מעט חוזרים ללימודים,ולכן יש אפשרות ,יתכן,להציע להם להתייעץ עם יועצת בית הספר.עד אז,ועד בכלל יש ספר מצויין,שכדאי לפחות לאימך לעיין בו "ההתבגרות" של פרופ´ אבנר זיו. באשר אליך,הפער בהבנה ובמודעות בינך לבין אימך (פער דורות),גדול מדי בכדי שתוכלו להגיע לאיזה שהיא הסכמה בינכם,כיצד להתמודד עם תפיסת העולם השונה של כל אחד מכם..לפחות עד שהוריך יקבלו ייעוץ מתאים (או יקראו את הספר). ולכן הצעתי לך לא לוותר,לא להכנע,לעמוד על עקרונותיך,אבל להיות הרבה יותר סבלני (תהיה אתה הבוגר מבינכם...)אל תגרר לוויכוחים,ומאבקי כוח.נסה להבין מה עומד מאחורי הדרישות שלה,המעידות כאמור רק על חולשה.אם אתה יכול ללכת לקראתה במשהוא..לך.אם לא, אל תתווכח,ופשוט נסה להתעלם..העצה שקיבלת לעזוב את הבית,אינה במקומה,התעלם גם ממנה.במרבית המשפחות בהן יש קונפליקטים כאלה,קשה למדי לחיות באווירה המתוחה הקיימת,אבל,אם קיימת הבנה ומודעות לסבות,אפשר להתמודד ולעבור איכשהוא את התקופה הקשה הזו,המסתיימת בדרך כלל מעט לפני הגיוס לצהל. אז,בהצלחה..