זנבי הזנב המזדנב
New member
שלום
אני זנבי, והייתי מגמגמת. נולדתי בלי כף יד שמאל למשפחה דתית, בגיל 18 עזבתי את הבית והלכתי לחיות לבד. בלי יד ועם גמגום לבד!
בגילאי 18 עד 20 עבדתי בבית חולים כמזכירה. מזכירה מגמגת מאוד. כל הזמן להתקשר לאנשים, לדבר. להסביר,לאנשים שגם ככה עצבנים וחולים וחסרי סבלונות תוך גמגום נוראי. לבד לבד כל יום כל היום. מגיל 19 עבדתי בשירות לקוחות בטלפון כל היום. כן, זה בטח נשמע לכם סוף העולם. גם לי זה היה נשמע כך, לא האמנתי שאני מסוגלת. אני שלא יכולה לומר שני משפטים בלי להתקע חצי דקה לפחות באמצע. ודיברתי כל יום שמונה שעות רק בטלפון.אנשים צחקו, כעסו, העליבו תגובות כמו:"מה יש לך? מה את מגמגמת דברי ברור! מי המנהל שלך נותן לאחת כמוך לענות לטלפון? תעבירי אותי לפקידה אחרת אני לא מבין את הדיבור שלך!","מה הבעיות שלך מה את נכה? מה את טיפשה? דברי ברור מפגרת","מה את מגמגמת? אה, אה , אה, מה הבעיות שלך??" היו דבר שבשגרה וקרו כל יום שנה שלמה. ועדיין הרמתי את הטלפון, התקשרתי לאנשים. דיברתי. התמודדתי.כל יום הייתי חוזרת הביתה עצובה, בוכה, הגמגום רק הלך והחמיר, העצבנות שלי החוסר בטחון, ואם יפטרו אותי משם אין לי לאן ללכת כי מי יקח אחת מגמגמת בלי יד? ואני חייה לבד ואף אחד לא עוזר לי ואמצא את עצמי ברחוב. וככה עברה לה שנה. והגמגום רק הלך והחמיר.
ואז הלכתי לאוניברסיטה ללמוד. ופתאום גמגמתי הרבה פחות, פתאום הבטחון עלה.
היום אני עדיין מגמגמת, אבל יכולה לנהל שיחה נורמלית לחלוטין. אני שלמה מאוד עם הגמגום, ועם היד. ואני חייה לבד, ומתקדמת הרבה יותר מאנשים בגילי.
תתמודדו, תדברו, והמון. וזה יקח שנה ואפילו יותר. אבל היום אני יודעת מה אני שווה. וגם אתם יכולים. עזו אותכם מסדנאות, מקלנאיות תקשורת, תתמודדו עם הבעיות שלכם. זה מה שאני עשיתי.
בהצלחה!
אני זנבי, והייתי מגמגמת. נולדתי בלי כף יד שמאל למשפחה דתית, בגיל 18 עזבתי את הבית והלכתי לחיות לבד. בלי יד ועם גמגום לבד!
בגילאי 18 עד 20 עבדתי בבית חולים כמזכירה. מזכירה מגמגת מאוד. כל הזמן להתקשר לאנשים, לדבר. להסביר,לאנשים שגם ככה עצבנים וחולים וחסרי סבלונות תוך גמגום נוראי. לבד לבד כל יום כל היום. מגיל 19 עבדתי בשירות לקוחות בטלפון כל היום. כן, זה בטח נשמע לכם סוף העולם. גם לי זה היה נשמע כך, לא האמנתי שאני מסוגלת. אני שלא יכולה לומר שני משפטים בלי להתקע חצי דקה לפחות באמצע. ודיברתי כל יום שמונה שעות רק בטלפון.אנשים צחקו, כעסו, העליבו תגובות כמו:"מה יש לך? מה את מגמגמת דברי ברור! מי המנהל שלך נותן לאחת כמוך לענות לטלפון? תעבירי אותי לפקידה אחרת אני לא מבין את הדיבור שלך!","מה הבעיות שלך מה את נכה? מה את טיפשה? דברי ברור מפגרת","מה את מגמגמת? אה, אה , אה, מה הבעיות שלך??" היו דבר שבשגרה וקרו כל יום שנה שלמה. ועדיין הרמתי את הטלפון, התקשרתי לאנשים. דיברתי. התמודדתי.כל יום הייתי חוזרת הביתה עצובה, בוכה, הגמגום רק הלך והחמיר, העצבנות שלי החוסר בטחון, ואם יפטרו אותי משם אין לי לאן ללכת כי מי יקח אחת מגמגמת בלי יד? ואני חייה לבד ואף אחד לא עוזר לי ואמצא את עצמי ברחוב. וככה עברה לה שנה. והגמגום רק הלך והחמיר.
ואז הלכתי לאוניברסיטה ללמוד. ופתאום גמגמתי הרבה פחות, פתאום הבטחון עלה.
היום אני עדיין מגמגמת, אבל יכולה לנהל שיחה נורמלית לחלוטין. אני שלמה מאוד עם הגמגום, ועם היד. ואני חייה לבד, ומתקדמת הרבה יותר מאנשים בגילי.
תתמודדו, תדברו, והמון. וזה יקח שנה ואפילו יותר. אבל היום אני יודעת מה אני שווה. וגם אתם יכולים. עזו אותכם מסדנאות, מקלנאיות תקשורת, תתמודדו עם הבעיות שלכם. זה מה שאני עשיתי.
בהצלחה!
