שלום!

[עדיהר1]

שלום!

שלום חברות יקרות! אולי מישהי מכן עוד זוכרת אותי...

נעים היה לראות כמה שמות מוכרים... אני אותה עדיה, אותה אחת שאיבדתי את אמי הזקנה כל כך, לפני כשלוש שנים פחות כחודשיים ימים. סבלי היה איום. אני רוצה לספר שהסבל שלי פחת, בהחלט פחת הסבל היומיומי. לא אלאה בתיאור המדוייק של ירידת הסבל. מכל מקום, רציתי לספר על משהו שקורה לאחרונה, ולשאול אולי אתן מכירות תופעה כזאת גם בנפש שלכן. וזאת התופעה: לאחרונה אני מגששת אל אזורי הבכי. "מגששת", כי אחרי מות אמי היה לי חשוב מאוד לא לבכות,

כי חשבתי שאם אבכה ממש אמות. אני כתבתי על כך הרבה בפורום. היו לי כל מיני פעלולים עצמיים לשליטה בבכי, ובסופו של דבר עצירת הבכי לא היתה מאוד חיובית. הרגשתי שעצירת הבכי היא בפירוש הרסנית. ועכשיו אני מתחילה בחיפוש זהיר מאוד אחר הבכי. אז אני מבלה בבכייה, ממש לא כל הזמן, מדי פעם. האם מוכר לכן מין דבר שכזה - חזרה אל הבכי הגדוע?

 

[אשבל1]

הבכי משחרר

אני מרגישה שהבכי משחרר לחץ של העצב, של סערת הרגשות , ובעיני הוא כלי חשוב ויעיל להתמודדות עם רגשות , אינני רואה בבכי חולשה, להפך, אחריו מגיע "שקט" , אולי אפילו צחוק, והקלה גדולה. מקדישה לך שיר עם חיבוק גדול http://www.youtube.com/watch?v=m5BIgNdbtQY&feature=related a> border=0 src=http://www.timg.co.il/tapuzForum/images/Emo13.gif>

 

[sapirs19]

אני מרגישה בדיוק כמוך אחרי שנה אני עדיין מנסה ומצליחה לעצור את הבכי כי אני חושבת שזה מה שימוטט אותי ויכריז עליי כאחת שלא שולטת בעצמה אני כן רואה בבכי כחולשה ולכן אני לא מרבה לבכות..אבל זה מה שיעזור לך לפרוק את אבלך.

 

[good vibrations]

מסכימה עם אשבל

אני לא חושבת שזו חולשה, צריך לתת מקום גם לעצב ולתחושות הקשות לפעמים, זה מאוד טבעי אפילו לחפש את הבכי. הבכי באמת עוזר בעיבוד רגשות. הוא סוג של פורקן. הוא אולי לא כל כך נעים אבל אחריו יש הקלה.

 

[orsal]

אני עדין לא מעט עם דמעות

עברה שנה וחודש מאז שנפרדתי מהיקרה לי. אני מוצאת את עצמי לא פעם בוכה, משתדלת להסתיר ולהתאפק אך לא תמיד מצליחה. היום בדיוק היה צריך להיות לאמי יום הולדת וכל היום המחשבות עליה מציפות אותי. אני הרבה פעמים מקנאה בבנות מבוגרות שמבלות עם האמא שלהן. החסר שיש לי הוא ענקי.

 

[אשבל1]

לזיכרה של אמך.

 

[orsal]

תודה