משפחה שכזו
New member
שלום.
החלטתי לעבור ניתוח לקיצור קיבה (BMI 40.3), אבל לא יודעת באיזה ניתוח לבחור, איך לבחור מנתח, איך להתחיל, איך אפשר לשלב את זה בחיים של עבודה+לימודים+משפחה עם 2 ילדים ועוד מלא שאלות. מצרפת לכם קצת פרטים על עצמי, ואשמח לתגובות ותשובות מכם. אספר קצת על עצמי: מגיל 6 בערך התחלתי להיות "שמנמנה", אבל עסקתי בספורט והייתי ילדה פעלתנית יחסית ועד גיל 16 נשארתי רק שמנמנה, למרות שתמיד סבלתי משמות גנאי, והייתי סופר רגישה לכל מה שקשור להשמנה ואוכל. עליתי ארצה ובצא הייתי חיילת בודדה שפיצתה את עצמה על בדידות בבמבות וטוסטים. השתחררתי מהצבא כבר הייתי שמנה- 85 ק"ג. אחרי צבא הייתה לי שנה אחת שיצאתי עם מישהו שהכניס אותי למשטר של דיאטה מטורפת- פשוט אכלתי יוגורט ביום, בערך ותוך שנה שקלתי 58 ק"ג, שזה בערך המשקל שהיה לי בפעם האחרונה בכיתה ב'. אבל אז נפרדנו, הכרתי את מי שהפך לחבר שלי לחיים- 5 שנות חברות ועוד 13 שנות נישואים. 2 לידות, אובדן של אמא שהכניס אותי לדכאון כבד של כמה שנים ועוד כל מיני משברים, ואח"כ הפסקת עישון במקביל להריון ה-2, וכיום אני לוויתן- שוקלת כ-105 ק"ג. משחקת עם הילדים ומתעייפת, עולה במדרגות ומתנשמת, קונה בגדים ונאנחת, מסתכלת במראה ובוכה. במהלך החיים עשיתי כל דיאטה אפשרית שיצאה לשוק: "ממרזי מורית" העתיקה של פעם, דרך כל טבליות הרזיה הקיימות בעולם, דרך "אכלנים אנונימיים", דרך דיקור, דיאטת ד"ר חרמון, שומרי משקל ומיליון ואחד מנויים לחדרי כושר שלרוב היו שימושיים רק חודשיים-שלושה הראשונים. כל החיים אני כמו אקורדיון- יורדת ועולה קצת יותר ממה שירדתי, ושוב יורדת ושוב עולה קצת יותר ממה שירדתי. שונאת להסתכל במראה, עושה סקס רק בחושך, לא הולכת לים ובריכה- למרות שזו האהבה הכי גדולה שלי בחיים- לשחות. מתעייפת מהר יותר מכל אחד אחר. מוותרת על לצאת עם חברות, כדי לא להרגיש ענקית על ידן. התחלתי לחשוב שאולי הילדים שלי שיגדלו עוד קצת, יתחילו להתבייש בי, כי לכל חבריהם אמהות "חתיכות". לבעלי זה לא הפריע שנים, הוא תמיד אמר שהוא אוהב אותי "דשנה", ותמיד אמר "תעשי רק מה שנוח לך. ורק אם לך זה מפריע, תנסי לרזות" - אחרי שהייתי בוכה לו איזו שמנה אני. אבל כיום אפילו הוא כבר מעיר לי "אם היית רוצה, היית יכולה לרדת קצת במשקל". זאת הפעם הראשונה (פרט להריון) שעברתי 100 קילו. ופתאום כיום אין כמעט אחד שלא מעיר לי: בעלי, חברות, אנשים בעבודה, אנשים בלימודים, שכנים, אמהות של ילדים בגן של הילדה שלי, רופאים, סתם אנשים ברחוב. רופא נשים שלי שלא ראה אותי איזה שנה וחצי (שוב, כי התביישתי), אמר לי "נו, מה יהיה? מה עם דיאטה? אולי כבר תעשי קיצור קיבה וזהו?" לפני יומיים עברתי ליד איזה גבר ברחוב והוא העיר בקול רם "איזה משקל כבד". זהו, נמאס. ואני לא רואה פתרון אחר, כי בכל דיאטה תמיד נשברתי באיזשהו שלב, כי זה לא כמו להוריד 5-6 קילו, זה להוריד 20 בשנה וחצי ואז לדעת שיש לך עוד 30 לפחות... אז החלטתי להתעניין בניתוח, אבל אני נורא מפחדת מסיבוכים וגם מפריע לי לקרוא את כל אלה שצריכים "לפתוח/ לסגור טבעת" כל הזמן. אני חושבת שאני יותר בכיוון של ניתוח בלתי הפיך- קיצור קיבה? שרוול? לא ממש עדיין מבינה את ההבדלים בהשפעות ארוכות טווח. וזהו, זה בערך הסיפור.
החלטתי לעבור ניתוח לקיצור קיבה (BMI 40.3), אבל לא יודעת באיזה ניתוח לבחור, איך לבחור מנתח, איך להתחיל, איך אפשר לשלב את זה בחיים של עבודה+לימודים+משפחה עם 2 ילדים ועוד מלא שאלות. מצרפת לכם קצת פרטים על עצמי, ואשמח לתגובות ותשובות מכם. אספר קצת על עצמי: מגיל 6 בערך התחלתי להיות "שמנמנה", אבל עסקתי בספורט והייתי ילדה פעלתנית יחסית ועד גיל 16 נשארתי רק שמנמנה, למרות שתמיד סבלתי משמות גנאי, והייתי סופר רגישה לכל מה שקשור להשמנה ואוכל. עליתי ארצה ובצא הייתי חיילת בודדה שפיצתה את עצמה על בדידות בבמבות וטוסטים. השתחררתי מהצבא כבר הייתי שמנה- 85 ק"ג. אחרי צבא הייתה לי שנה אחת שיצאתי עם מישהו שהכניס אותי למשטר של דיאטה מטורפת- פשוט אכלתי יוגורט ביום, בערך ותוך שנה שקלתי 58 ק"ג, שזה בערך המשקל שהיה לי בפעם האחרונה בכיתה ב'. אבל אז נפרדנו, הכרתי את מי שהפך לחבר שלי לחיים- 5 שנות חברות ועוד 13 שנות נישואים. 2 לידות, אובדן של אמא שהכניס אותי לדכאון כבד של כמה שנים ועוד כל מיני משברים, ואח"כ הפסקת עישון במקביל להריון ה-2, וכיום אני לוויתן- שוקלת כ-105 ק"ג. משחקת עם הילדים ומתעייפת, עולה במדרגות ומתנשמת, קונה בגדים ונאנחת, מסתכלת במראה ובוכה. במהלך החיים עשיתי כל דיאטה אפשרית שיצאה לשוק: "ממרזי מורית" העתיקה של פעם, דרך כל טבליות הרזיה הקיימות בעולם, דרך "אכלנים אנונימיים", דרך דיקור, דיאטת ד"ר חרמון, שומרי משקל ומיליון ואחד מנויים לחדרי כושר שלרוב היו שימושיים רק חודשיים-שלושה הראשונים. כל החיים אני כמו אקורדיון- יורדת ועולה קצת יותר ממה שירדתי, ושוב יורדת ושוב עולה קצת יותר ממה שירדתי. שונאת להסתכל במראה, עושה סקס רק בחושך, לא הולכת לים ובריכה- למרות שזו האהבה הכי גדולה שלי בחיים- לשחות. מתעייפת מהר יותר מכל אחד אחר. מוותרת על לצאת עם חברות, כדי לא להרגיש ענקית על ידן. התחלתי לחשוב שאולי הילדים שלי שיגדלו עוד קצת, יתחילו להתבייש בי, כי לכל חבריהם אמהות "חתיכות". לבעלי זה לא הפריע שנים, הוא תמיד אמר שהוא אוהב אותי "דשנה", ותמיד אמר "תעשי רק מה שנוח לך. ורק אם לך זה מפריע, תנסי לרזות" - אחרי שהייתי בוכה לו איזו שמנה אני. אבל כיום אפילו הוא כבר מעיר לי "אם היית רוצה, היית יכולה לרדת קצת במשקל". זאת הפעם הראשונה (פרט להריון) שעברתי 100 קילו. ופתאום כיום אין כמעט אחד שלא מעיר לי: בעלי, חברות, אנשים בעבודה, אנשים בלימודים, שכנים, אמהות של ילדים בגן של הילדה שלי, רופאים, סתם אנשים ברחוב. רופא נשים שלי שלא ראה אותי איזה שנה וחצי (שוב, כי התביישתי), אמר לי "נו, מה יהיה? מה עם דיאטה? אולי כבר תעשי קיצור קיבה וזהו?" לפני יומיים עברתי ליד איזה גבר ברחוב והוא העיר בקול רם "איזה משקל כבד". זהו, נמאס. ואני לא רואה פתרון אחר, כי בכל דיאטה תמיד נשברתי באיזשהו שלב, כי זה לא כמו להוריד 5-6 קילו, זה להוריד 20 בשנה וחצי ואז לדעת שיש לך עוד 30 לפחות... אז החלטתי להתעניין בניתוח, אבל אני נורא מפחדת מסיבוכים וגם מפריע לי לקרוא את כל אלה שצריכים "לפתוח/ לסגור טבעת" כל הזמן. אני חושבת שאני יותר בכיוון של ניתוח בלתי הפיך- קיצור קיבה? שרוול? לא ממש עדיין מבינה את ההבדלים בהשפעות ארוכות טווח. וזהו, זה בערך הסיפור.
הדבר היחיד שהבנתי שאת הטבעת אני לא רוצה, בגלל כל העניין של להגדיל להקטין להתאים לנסות וכו- יותר מדי מזכיר לי את האקורדיון של החיים שלי. אני נוטה לכיוון המעקף, אך עדיין לא הבנתי כל כך הבדל בינו לבין השרוול- מבחינת מהלך ניתוח עצמו ומבחינת סיבוכים ואורח חיים שלאחר מכן. לגבי להגיד להם להתעסק בשלהם- זה לא שמפריע לי לא לענות להם, אני פשוט מבינה שזה לא יעזור לי להרגשה שלי. כל הערה כזו פוגעת בי. מרוב שאני מאוד רגישה לגבי הנושא, ולגבי מה שאומרים או חושבים עלי, אני חושבת שאם ניתן היה לראות את הפגיעות הנפשיות האלה על אנשים, כמו סימני אלימות פיסית, הייתי נראית לגמרי אישה מוכה. ותודה שוב, אני בודקת!
