שלום

[ומופסה היה אומר]

שלום

אני חושבת על המוות כל הזמן למרות שיש לי לעיתים רגעים קטנים של שמחה אמיתית ותקווה גדולה (מאניה-דיפרסיה? מאניה-דיפרסיה.) אני בטוחה שאני אפס מאופס, יבשה גלמודה נרקיסיסטית מטורפת ומכוערת, כישלון גמור, גוש קרח שלא מסוגל להתקדם לשום מקום וליצור כמו שמבקש הרצון שלו, ולמעשה אני תת-אדם שיודעת רק לדמיין ולהוציא יותר מדי אוויר; פיקציה שכל הפוטנציאל שלה מתממש רק בדברים גשמיים ושטחיים. מי שמתעניין בי הוא כסיל, ומי שחושב שהוא מונה תכונות טובות שיש בי אז הוא תמים מדי (כי אין לי לב) או שהוא מתיימר להיות יועץ פסיכולוגי. כי לא באמת אכפת לי מאף-אחד ולא בכיתי מעולם - אפילו לא אחרי שאבי נפטר - אלא רק כאשר פגעו בי ברמה האישית, כשפחדתי על עצמי או כשלקחו לי דבר יקר ערך עבורי. אני מפחדת לצאת מהבועה של עצמי ולסמוך על מישהו ואת הבעיות הנפשיות שיש לי פסיכולוג לא יוכל לעקור מהשורש אלא רק המוות. אז למה לא באמת? אחרי הכל החיים הם בבעלותי, וכמו כל דבר שנמצא בבעלותי יש לי זכות להחליט מה יעלה בגורלו. ואנשים ממילא שוכחים, וכמה אנשים שמכירים אותי היו מאוד רוצים שאתפגר ואלה שתפקידם לסייע ולא עלה בידם - יקבלו את משכורתם בכל מקרה. אז מדוע להתעקש על טיפול (שכבר קיבלתי בעבר) כשפשוט אין מה לעשות?

 

[טל קרויטורו MSW]

שלום לך,

את לא נולדת כשאת חושבת שאת 'אפס מאופס וכו'' אלא חוויות שליליות שעברת 'לימדו' אותך להרגיש כך. אפשר לעשות להן UNLEARNING. גם באמצעות מידע חדש (למשל הרבה מאד אנשים סובלים לא בכו כשמת להם אדם קרוב לא כי לא היה אכפת להם אלא כי זה כל כך הציף אותם עד שהמערכת לא יכלה להתמודד עם העומס והם היו בתחושת ניתוק) וגם באמצעות תהליך עיבוד. כמו שאם הולכים לרופא והוא לא עוזר הולכים לחוות דעת נוספת או לרופא אחר, כך גם עם טיפול. חוסר יכולת של טיפול אחד לסייע לא אומר דבר על יכולתו של טיפול אחר לסייע. מטפל/ת בטראומה יכול/ה לעזור לעבד טראומות מגיל צעיר מאד (שזו המקבילה של לעקור מהשורש). גם במצבך יש דברים שניתן לעשות. לדעתי כדאי לך להתעקש על טיפול רלוונטי.

 

[ומופסה היה אומר]

אני לא יודעת איזה טיפול הכי רלוונטי לגביי

ואין לי זמן לטיפול כלשהו (אני עובדת המון שעות). דבר נוסף - עם יד על הלב, קשה לי לשים את האצבע על טראומה שחוויתי בילדות. למען האמת, אני לא חושבת שחוויתי אי פעם טראומה קשה מסויימת כמו שחוויתי חוויות לא נעימות רבות שהצטברו למטען גדול. שורש כל הבעיות הוא חוסר ביטחון עצמי שנובע מהמראה החיצוני שלצערי מעולם לא הצלחתי להתגבר עליו. נקודה רגישה נוספת אצלי היא העובדה שאני אדם קנאי וכישלון שלא מצליח להגשים את עצמו וליצור דבר (תחום העניין שלי - כתיבה) שהוא יותר מזבל. אני חולת נפש אבל יש לי מודעות עצמית גבוהה, שליטה עצמית (בדר"כ) ואני מכירה בבעיות שיש לי. עם זאת, העובדה שאני מכירה בהן לא אומרת שאני כבר בחצי הדרך מבחינת השינוי (כמו שנוהגים לומר) כי אנשים לא באמת יכולים להשתנות וחוץ מזה העולם הזה זקוק לחוליי הנפש שלו כדי שהשפויים יוכלו להתרברב ולהעיד על עצמם שהם כאלה. ולמה קיימים כישלונות? בשביל התחרות. בשביל ההצלחה. בשביל ההישגים. הקנאה.בשביל שהרוע בעולם יוכל להמשיך להיות מוזן.

 

[Moris777]

משעמם לך בחיים.. צאי מהפייסבוק כבר

 

[ומופסה היה אומר]

סליחה

איך הפייסבוק קשור לכל העניין?

 

[Bakbook1]

קשה לי להסכים עם המשפט הזה

"כי אנשים לא באמת יכולים להשתנות וחוץ מזה העולם הזה זקוק לחוליי הנפש שלו כדי שהשפויים יוכלו להתרברב ולהעיד על עצמם שהם כאלה." בני האדם הם מאוד גמישים. כל החיים שלנו אנחנו לומדים דברים חדשים, ויש לנו את ההזדמנות להשתנות... מנקודת המבט שלי, כרגע נוצר אצלך מחסום של חוסר אמונה וחוסר תקווה בעצמך. ולכן, נוצרה אצלך האטימות. אני לא אומר שקל לצאת מזה, או שתמיד אפשר להצליח. אני הייתי מציע לך רק לנסות, לפעמים מדובר בתהליך ארוך שמצריך המון התמדה וסבלנות. ולעתים ההשקעה הזו משתלמת.

את יכולה להצביע על משהו מסוים שמפריע לך, מלבד המראה החיצוני שלך?

 

[גרא.]

ומופסה היה אומר,חייכי סימבה,אני הולך להציל

אותך,גם במחיר חיי...זו אולי המשמעות האקסזיסטנציאליסית, שאת מרגישה משום מה שיש לל זכות לשלוט בה,יש לך לשיטתך זכות להחליט מה יהיה בגורלך,כי החיים שלך הם בבעלותך.כל את טוענת, האמנם? תחושה קשה של בזבוז אינטלקטואלי/קיומי עולה מדברייך,כאילו את סתם גוש של כלום, סוג של אמבה,חסרת כיוון וצורה של ממש.סליחה גב',אני פשוט לא מאמין לך.את מסתירה מטעמך שלך המון,ומתחפשת לדבר שאיננו את.מן הסתם את באיזה מקום,מנסה אותנו,"המצילים" שנחוש לעזרתך,שאינך רוצה בעצם באמת לקבל אותה.בואי תפתחי קלפים אמיתיים,ונראה את הידיים שלך.