angels cry1
New member
שלום..
אני לא באמת יודעת איך להתחיל.. אני זקוקה לעצה, ואשמח אם אקבל מענה.. לכן אתחיל לפרט את מצבי. מאז שאני זוכרת את עצמי לא הייתה לי תקופה אחת שלמה בה לא נכנסתי ל"חורי דיכאון", גם אם הכל היה לכאורה בסדר מצבים קודמים מהעבר- זכרונות או חוסר בזכרונות, פחדים רבים ושונים האפילו על המצב. אני בת 17 וחצי עכשיו, ועוד מעט כבר צריכה לתכנן את המשך מסלול החיים מעבר לבית הספר.. ודווקא עכשיו המצב לא טוב יותר מאיי פעם.. אין בי חשק להתגייס לצבא בכלל אבל אני פוחדת שכבר לא נותרה ברירה אלא לעשות זאת. חשבתי על כך לא פעם אחת שאולי, אחרי הכל, אנשים צודקים וזו היא תקופת ההתבגרות שעליה ניתן להתגבר.. אך ככל שהזמן מתקדם אני משתכנעת יותר ויותר כי אין לי דרך להמשיך הלאה, כי העבר החסר והזכרונות הלא טובים יישארו שם לתמיד ולא אצליח להתגבר על מה שעומד להיות.. היו לי מחשבות מסוימות על מוות, אך אני יודעת שאין בי את האומץ להגיע לזה.. והמחשבה על האנשים הקרובים ביותר והסבל שייגרם להם, ואולי אפילו פחד מזה. העניין הוא שההרגשה הזו היא מתמשכת.. שנים, אבל לא באופן מוחלט.. יהיו רגעים שאהיה שמחה עד אינסוף ללא סיבה אפילו, ורגעים לאחר מכן אכנס לתחושות עגומות.. וזה אולי הדבר הכואב ביותר. איני רוצה להתייעץ עם פסיכולוג פיזית במציאות, משום שאין לי הכסף הדרוש לכך.. הוריי גם אינם יודעים על המצב.. בראשי תמיד מתרוצצים להם פירושים ועידודים פסיכולוגיים.. כאילו יש בי איזשהו פסיכולוג.. אך זה לא באמת עוזר. בעקבות המצב הרע ביררתי קצת על נוגדי דכאון כי איני יודעת מה לעשות כבר.. אך הבנתי שכולם דורשים מרשם וגם אני פוחדת שתופעות הלוואי יחלו ואתמכר לכדורים.. רציתי לדעת מה דעתכם על זאת, האם כדאי להתחיל שימוש בתרופות והאם יש כאלו הבטוחות לשימוש.. וגם האם יש כאלו שאינן דורשות מרשם? תודה לעונים..
אני לא באמת יודעת איך להתחיל.. אני זקוקה לעצה, ואשמח אם אקבל מענה.. לכן אתחיל לפרט את מצבי. מאז שאני זוכרת את עצמי לא הייתה לי תקופה אחת שלמה בה לא נכנסתי ל"חורי דיכאון", גם אם הכל היה לכאורה בסדר מצבים קודמים מהעבר- זכרונות או חוסר בזכרונות, פחדים רבים ושונים האפילו על המצב. אני בת 17 וחצי עכשיו, ועוד מעט כבר צריכה לתכנן את המשך מסלול החיים מעבר לבית הספר.. ודווקא עכשיו המצב לא טוב יותר מאיי פעם.. אין בי חשק להתגייס לצבא בכלל אבל אני פוחדת שכבר לא נותרה ברירה אלא לעשות זאת. חשבתי על כך לא פעם אחת שאולי, אחרי הכל, אנשים צודקים וזו היא תקופת ההתבגרות שעליה ניתן להתגבר.. אך ככל שהזמן מתקדם אני משתכנעת יותר ויותר כי אין לי דרך להמשיך הלאה, כי העבר החסר והזכרונות הלא טובים יישארו שם לתמיד ולא אצליח להתגבר על מה שעומד להיות.. היו לי מחשבות מסוימות על מוות, אך אני יודעת שאין בי את האומץ להגיע לזה.. והמחשבה על האנשים הקרובים ביותר והסבל שייגרם להם, ואולי אפילו פחד מזה. העניין הוא שההרגשה הזו היא מתמשכת.. שנים, אבל לא באופן מוחלט.. יהיו רגעים שאהיה שמחה עד אינסוף ללא סיבה אפילו, ורגעים לאחר מכן אכנס לתחושות עגומות.. וזה אולי הדבר הכואב ביותר. איני רוצה להתייעץ עם פסיכולוג פיזית במציאות, משום שאין לי הכסף הדרוש לכך.. הוריי גם אינם יודעים על המצב.. בראשי תמיד מתרוצצים להם פירושים ועידודים פסיכולוגיים.. כאילו יש בי איזשהו פסיכולוג.. אך זה לא באמת עוזר. בעקבות המצב הרע ביררתי קצת על נוגדי דכאון כי איני יודעת מה לעשות כבר.. אך הבנתי שכולם דורשים מרשם וגם אני פוחדת שתופעות הלוואי יחלו ואתמכר לכדורים.. רציתי לדעת מה דעתכם על זאת, האם כדאי להתחיל שימוש בתרופות והאם יש כאלו הבטוחות לשימוש.. וגם האם יש כאלו שאינן דורשות מרשם? תודה לעונים..