תקרא את זה בבקשה
מה קרה לחג הסוכות במסורת הנוצרית? במסורת המקראית, ישנם שלושה רגלים (חגים של עלייה לרגל לירושלים) מרכזיים: חג הפסח, חג השבועות וחג הסוכות. שניים מאלה נקלטו לתוך הברית החדשה באופן מפורש וברור ומקבלים בכתבי הברית החדשה עוד שכבה של משמעות. חג הפסח נחוג לא רק כזכר ליציאת מצרים ופדיון מעבדות אלא הופך להיות חג הפדיון ממוות דרך צליבתו ותקומתו של ישוע המשיח (חג הפסחא הנוצרי). חג השבועות אינו חג הביכורים בארץ בלבד אלא נחוג על ידי נוצרים כחג ביכורי השמיים – מתן רוח הקודש לחברי הקהילה הראשונים שנאספו בחג בהר ציון. מה קרה לחג הסוכות במסורת הנוצרית? בכתבי הקודש של עם ישראל, חג הסוכות נחוג בתום האסיף (הקציר האחרון לקראת החורף). העם כולו עלה לירושלים, להודות לאלוהים ולשבח את שמו בבית המקדש אחרי שנה חקלאית. בזמן הזה, הם זכרו את תקופת המדבר, ארבעים השנה שקדמו לכניסה לארץ כאשר אלוהים סיפק את כל צרכיהם והושיב אותם בסוכות שבירות (ראה ספר ויקרא כג: 43). בספרות הנביאים (ראה ספר זכריה יד), חג הסוכות קשור לאחרית הימים, כאשר אלוהים יקצור את הקציר האחרון מעם ישראל ומהגויים והם יבואו כולם לעבוד אותו בירושלים. במבט ראשון, נראה כאילו החג הזה נעלם מהמסורת הנוצרית (על אף שבספר הבשורה על פי יוחנן, ישוע עולה לירושלים בחג הסוכות, ראה יוחנן ז). יתכן שעלינו להרהר שנית במסורת הנוצרית כדי לאתר את שרידי חג הסוכות. הכנסייה הקתולית חוגגת את חג הטרנספיגורציה של ישוע לבוש הדר ב-6 באוגוסט כל שנה. בזמן הזה, עיני המאמינים פונות אל הר תבור שהוא מזוהה על פי מסורת קדומה כהר הגבוה היכן שישוע השתנה בפני שלושה מתלמידיו. אם נקרא שוב את סיפור הטרנספיגורציה (ישוע לובש הדר) בספרי הבשורה (ראה למשל ספר הבשורה על פי מרקוס ט: 2-9, על פי מתי יז:1-8 או על פי לוקס ט:28-36), אנו מגלים שם איך שישוע השתנה בפני תלמידיו השלושה. "בגדיו הבריקו והלבינו עד מאוד, עד כדי כך אין כובס עלי אדמות יכול להלבין בגדים" (מרקוס ט: 3). כך מראה ישוע לתלמידיו את כבודו לפני כניסתו לייסוריו ומותו. לפני העלייה להר הגבוה, ישוע כבר סיפר בפעם הראשונה לתלמידיו שעליו ללכת לירושלים לסבול שם ולמות. שמעון-כיפא התנגד לו ולא היה מסוגל לקבל את הנבואה המפחידה. וכעת, כאשר הם רואים את ישוע לובש הדר, והוא משוחח על ההר עם משה נותן התורה ואליהו הנביא, שמעון-כיפא מציע שייעשו סוכות לישוע, למשה ולאליהו. כך שמעון-כיפא נותן שוב ביטוי לפחדו ולהתנגדותו להליכתו של ישוע ירושלימה לסבול ולמות. הוא מחפש דרך לעקב את ישוע על ההר הגבוה, לבוש הדר ובטוח במרחק רב מאלה המחפשים להזיק לו. אלא שישוע לא יכול להישאר על ההר הגבוה; עליו לרדת ולעשות את דרכו אל ירושלים היכן שיצלבו אותו. הסוכות ששמעון-כיפא רוצה לבנות אינן סוכות רצויות לאלוהים. ארבעים יום אחרי חג הטרנספיגורציה, ב-14 בספטמבר, הכנסייה הקתולית חוגגת את חג תפארת הצלב. במסורות הנוצריות השונות נמשל הצלב לעץ הדעת או לעץ החיים בגן עדן. דרך עץ גן עדן נכנס המוות לעולם בגלל העברה (כאשר האדם הראשון אכל מפרי העץ) ודרך עץ הצלב החיים שוקמו (כאשר ישוע ציית עד מוות). הצלב גם נמשל לתיבת נוח (כל החוסים בה נמלטו ממי המבול) ומטה משה (אשר בו פעל משה אותות ונפלאות ואיתו הוא הוליך את העם). ייתכן שניתן גם להשוות את הצלב עם סוכה. במקום הסוכות ששמעון-כיפא רצה להקים לישוע ולעמיתיו על ההר הגבוה, צלבו של ישוע מהווה סוכתו האמיתית של המאמין בישוע, המחפש מקלט בצלו בבורחו מהחטא. בצל הצלב המאמין בישוע מביט בבן האדם המציית בכל ליבו לרצונו של אביו שבשמיים. מקור חג תפארת הצלב הוא ביום חנוכת כנסיית התחייה (המכונה "כנסיית הקבר") בירושלים. ב-14 בספטמבר 335, הבניין בירושלים נחנך, סוכה בלב ירושלים לכל החוסה בצל הצלב ולכל המפנה את פניו לכבודו של המשיח הקם מבין המתים. בקהילות הנוצריות בארץ הקודש, שלושה סמלים הינם קשורים לחג תפארת הצלב: האור, הריחן (בזיליקום) והרימון. האור מסמל את אור הצלב המאיר את חיינו. הריחן, ירוק וריחני, מסמל את עץ החיים שהצלב מסמן לנו. הרימון, מלא במיץ אדום (כדם המשיח הנשפף על הצלב) ובגרעינים (כפוריות החיים), מסמן את מלוארז מותו של המשיח על הצלב עבורנו. הריחן והרימון של חג תפארת הצלב הנוצרי מזכירים אולי את הלולב והאתרוג של חג הסוכות היהודי. בברכת ישוע המשיח