לאו דווקא.
היה לי חבר אחד בתקופה שבה הייתי מודעת לא-מיניות שלי. בפגישה השניה, כשכבר היה די ברור לאיזה כיוון הדברים הולכים, סיפרתי לו. והייתי משוכנעת שזהו, עכשיו הכל נגמר והוא יקום ויילך וניפרד כידידים [אבל נתחמק זה מזו כל פעם שניפגש במקרה]. ולא, הוא נשאר. אמנם נפרדנו מעט אח"כ מסיבות אחרות, כטיבם של רוב הקשרים - אבל הא-מיניות לא הייתה אישיו רציני כמו שחשבתי שתהיה. מה אני אומר לך, את לא יכולה לדעת עד שלא תנסי. וזה קשה, אני מסכימה איתך. עד כמה שאני פתוחה, ו~באמת~ פתוחה בנוגע לא-מיניות שלי עם כל מי שבחיים שלי - זה קשה, בהקשר הזה. וצריך לקוות נורא שהוא יקבל את זה ובכל זאת ירצה להיות איתך, וצריך לקוות שהוא לא יחשוב שאת מנסה להתחמק ממנו, וצריך לקוות שהוא יבין ולא יאמר לך שדברים ישתנו. זה לא כמו כל תגובה אחרת, כי פה ההתמודדות שלו עם א-מיניות משפיעה על החיים שלך יותר מאשר תגובות של אחרים. אבל חוסר ההתמודדות ישפיע על החיים שלך פי כמה בהמשך, ואני יכולה לשער שלא לטובה. אז עדיף לתלוש את הפלסטר מהר.