שלום
לא יודעת אם זה המקום או הכתובת. אני בשנות העשרים המוקדמות לחיי, ההורים שלי החליטו שהם נפרדים ועובדים על הקשר שלהם, ורואים מה הם רוצים לכל כיוון. מאז שהצעד הזה נעשה, אני החלטתי שאני נשארת לגור בבית הישן שאבא שלי גר בו. לאמא שלי מאוד קשה שאני לא גרה איתה בבית, ושאני לא איתה והיא מתגעגעת. היא רבה איתי וצועקת, ושואלת איך להגיע אלי, ואני אומרת לה וזה לא עוזר היא עושה את זה לשבוע ואז שוב בוכה וצועקת ורבה. יש לי חיים משלי ומחויבויות משלי, אני סטודנטית, את רוב זמני הפנוי בבית אני משקיעה בללמוד. ואני מאוד בקטע של ניהול זמן ולארגן את הזמן שלי, ואין לי זמן להיות איתה כל הזמן, ובשבילי להיות איתה שכולם ביחד זה להיות גם איתה... מבחינתה זה לא שווה כלום. מבחינתה גם לראות אותי והיא רואה אותי כל שבוע 3-4 פעמים בשבוע זה כלום. היא מתבטאת ביציאות כמו: אני אגיע לבית משוגעים בגללך, ועלו לי מחשבות לראש (והיא לא פירטה אבל בהקשר ובאיך שזה נאמר היה ברור שהכוונה למחשבות שליליות כלפי עצמה, ואני מקווה שאני טועה). אז בסדר, עכשיו הסתיימו המבחנים יש לי יותר זמן פנוי אז אני אמצא לה זמן אבל עכשיו אני גרה קרוב, היא רואה אותי הרבה וקשה לה כל כך, מה יהיה שאני אפרוס כנפיים אעבור לגור עם שותפים או בן זוג או אקים בית התחתן ויהיו לי ילדים, עם העבודה והילדים לא יהיה לי זמן בשבילה יותר מפעם בשבוע ולפעמים בתדירות יותר נמוכה, ככה זה בחיים, איך אני גורמת לה להתמודד עם המצב עכשיו ולעתיד, כי כל המריבות וכל הכאב והבכי, אני לא רוצה שידור חוזר בעוד כמה שנים טובות, אני רוצה לפתור את זה אחת ולתמיד. מה הייתן עודות במקומי? מה אתן חושבות על המצב? תודה מראש
לא יודעת אם זה המקום או הכתובת. אני בשנות העשרים המוקדמות לחיי, ההורים שלי החליטו שהם נפרדים ועובדים על הקשר שלהם, ורואים מה הם רוצים לכל כיוון. מאז שהצעד הזה נעשה, אני החלטתי שאני נשארת לגור בבית הישן שאבא שלי גר בו. לאמא שלי מאוד קשה שאני לא גרה איתה בבית, ושאני לא איתה והיא מתגעגעת. היא רבה איתי וצועקת, ושואלת איך להגיע אלי, ואני אומרת לה וזה לא עוזר היא עושה את זה לשבוע ואז שוב בוכה וצועקת ורבה. יש לי חיים משלי ומחויבויות משלי, אני סטודנטית, את רוב זמני הפנוי בבית אני משקיעה בללמוד. ואני מאוד בקטע של ניהול זמן ולארגן את הזמן שלי, ואין לי זמן להיות איתה כל הזמן, ובשבילי להיות איתה שכולם ביחד זה להיות גם איתה... מבחינתה זה לא שווה כלום. מבחינתה גם לראות אותי והיא רואה אותי כל שבוע 3-4 פעמים בשבוע זה כלום. היא מתבטאת ביציאות כמו: אני אגיע לבית משוגעים בגללך, ועלו לי מחשבות לראש (והיא לא פירטה אבל בהקשר ובאיך שזה נאמר היה ברור שהכוונה למחשבות שליליות כלפי עצמה, ואני מקווה שאני טועה). אז בסדר, עכשיו הסתיימו המבחנים יש לי יותר זמן פנוי אז אני אמצא לה זמן אבל עכשיו אני גרה קרוב, היא רואה אותי הרבה וקשה לה כל כך, מה יהיה שאני אפרוס כנפיים אעבור לגור עם שותפים או בן זוג או אקים בית התחתן ויהיו לי ילדים, עם העבודה והילדים לא יהיה לי זמן בשבילה יותר מפעם בשבוע ולפעמים בתדירות יותר נמוכה, ככה זה בחיים, איך אני גורמת לה להתמודד עם המצב עכשיו ולעתיד, כי כל המריבות וכל הכאב והבכי, אני לא רוצה שידור חוזר בעוד כמה שנים טובות, אני רוצה לפתור את זה אחת ולתמיד. מה הייתן עודות במקומי? מה אתן חושבות על המצב? תודה מראש