המבורגר בקניון
New member
שלום,
למי שלא מכיר אותי- אני הבת של ליידי דרמה- המנהלת של הפורום. רציתי לשתף אותכם ביצירה שכתבתי(כתבתי אותה בקומונה שלי, ואמא ביקשה שאפרסם אותה גם כאן)
כל הזכויות שמורות. אין להעתיק ללא אישור. העובר על החוק הזה- תוצאותיו חמורות
שם היצירה: אגדת הסביון הערה:
היצירה לא ממקור השראה, ואין לי מושג איך באמת התגלה הסביון. אגדת הסביון- מאת המבורגר בקניון פעם, לפני שנים רבות, היו מספר משפחות, שגרו בצריפים ליד שדה. משפחה אחת, כללה את האם שנואלה והאב באלי. הם גרו גם אם אביה של שנואלה- הרצלג. מצבם הכלכלי של המשפחות באותו אזור היה נמוך מאוד. יום אחד, שנואלה גילתה שהיא בהריון. אביה, כל הזמן סיפר לה על איך שהיא נולדה- כלומר, סיפר לה מה קרה אחרי הלידה. שנואלה שמחה מכל סיפורו של הרצלג, ותמיד נהנתה לשבת ולשוחח איתו, בזמן שבאלי עובד. באלי כתב כתבות לעיתון של העיר הסמוכה. החורף כבר התקרב ועמד בפתח הדלת. אך אם זאת, הרצלג החל להרגיש לו טוב. מצבו היה קשה. לעת-עתה הוא החל לשכב במיטתו כל היום, ושנואלה בקרה אותו ומדי פעם הביאה לו משקה חם. ערב אחד, כשהרצלג היה במיטתו, ישבו שנואלה ובאלי בחדר ששימש כסלון. הם שוחחו מעט, עד שעלה נושא מצבו של הרצלג. הם הבינו שהוא עומד למות- על כן, החליטו לשמח אותו. וכך, בכל בוקר כשהרצלג התעורר- הייתה מחכה ליד מיטתו שנואלה עם כוס תה בידה, והייתה מספרת לו את הסיפורים האהובים עליו ושרה לו את השירים האהובים עליו. עבר כחודש, ושנואלה כבר עמדה ללדת- והרצלג החל לגסוס. יום אחד, כשסיפרה לו את אחד מסיפורי הילדות שאהב, נכנס גם באלי לחדר. הם ישבו שניהם. הרצלג כבר ידע שהוא גוסס, ולא יחיה עוד זמן רב. שנואלה ובאלי ישבו והביטו בו. הוא הבין שזה הרגע. הרצלג שלף מתחת לכריתו שקית חומה. "קחי" אמר לשנואלה, "זה לך, שנואלה, ולך, באלי, וגם לתינוק הקטן שיולד". הסב החל להשמיע קולות מוזרים, ולבסוף- צנח על מיטתו בעיניים עצומות. שנואלה בכתה במשך דקה ארוכה, ובאלי חיבק אותה וניחם אותה. אחרי אותה דקה, גם שנואלה החלה להשמיע קולות מוזרים. "התינוק" לחשה, כאשר כל פנייה מאדימות מהכאב, "הוא נולד" אמרה, ועיניה דומעות. ללא עזרה מאף אחד, כאשר רק באלי מחזיק את ידיה של שנואלה, יצא התינוק. אך זה לא היה תינוק. זו הייתה תינוקת. "יש לנו תינוקת" אמר באלי, "איך נקרא לה?" לפתע, הם שמעו דפיקות על החלון. הן ראו שכל בחוץ מכוסה לבן. שנואלה הנידה בראשה, אך סימנה אם ידה לכיוון החלון. "שלג" אמרה. באלי הרים מהרצפה את השקית החומה. הוא הוציא ממנה שני מעילים גדולים ואחד קטן, צעיפים, כפפות, גרביים חמים, מגפיים ובגדי חורף טובים. למחרת, שנואלה ישבה על כיסא הנדנדה שלה, וליטפה את התינוקת, בזמן שבאלי עבד. לפתע, הם שמעו רעש מוזר. מין רוח חזקה. ממש חזקה. שנואלה הידקה את אחיזתה בתינוקת הקטנה, ובאלי בא לידן וחיבק את שתיהן. התינוקת החלה לבכות. לפתע, הועפה התקרה של הצריף שלהם- והצריף החל להתפרק. השלושה יצאו החוצה, נאבקים בסופה. בלי הצליח להשיג כמה חתיכות עץ ולהבעיר אש. התינוקת הקטנה ישבה ביניהם ולא הבינה מה קורה. שנואלה חייכה חיוך קלוש אל התינוקת. "אנחנו הולכים." אמרה שנואלה בבכי. היא לקחה את השקית החומה, ושמה עליה שלג בצורה. "אנחנו הולכים. להתראות. 'סביה' ". שנואלה הראתה לתינוקת את השקית שעלייה כתבה בשלג את שמה החדש. "למה סביה?" שאל באלי. "כי סבא שלה נתן את הבגדים האלו. אז במקום סבי, סביה" אמרה שנואלה, ונשקה לתינוקת. שנואלה ובאלי, אחזו ביחד את היד אחד של השני,וצעדו. וסביה, סביה נשכבה על השלג הקר, ושקעה בשינה עמוקה. למחרת, אחרי שסביה התעוררה, היא ראתה מולה חבורת ילדים. "זה בן?" שאל אחד מהם "זאת בת! תראה, יש לה שיער בלונדיני" ענה חברו. "יה, ילדים- תראו מה כתוב על השקית כאן! תראו, בטח ההורים שלה כתבו.. כתוב כאן עם שלג.. קשה לקרוא.. כתוב- סביה" "סביה, בואי" אמרה ילדה אחת, והניחה כדור על האדמה. סביה זחלה לכיוון הכדור, ולקחה אותו בידיה. סביה החלה לבחון אותו. "איזה חמודה היא!" אמרו כל הילדים. ככה זה המשיך- הילדים שיחקו עם סביה כל יום- ומידי פעם הביאו לה אוכל שההורים של הילדים נתנו להם. סביה גדלה, וכמעט הייתה בת עשר. ראשה היה מלא שער בלונדיני פרוע, והיא לבשה תמיד את הבגדים שקיבלה, אולי מהוריה, ואולי מקרוב משפחה אחר- היא לא ידעה כלום. יום הולדתה נחגג בראשון לדצמבר- היום שבו ירד השלג, היום שבו מצאו את סביה. בראשון לדצמבר, בו סביה חגגה את יום הודלתה העשירי- עזבה אחת המשפחות את הצריף שלה. מאז סביה גרה בצריף הזה. אוכל היא השיגה מהשדה, והבגדים- היא תפרה ביחד אם חברותיה האחרות שגרות באזור. יום אחד, הלכה סביה לטיול. היא עברה בערים שונות, בלי שידעה איפה היא. היא רק ידעה איפה הבית שלה. סביה לקחה איתה סלסלה ומטפחת ראש- שנחה על שערותיה הבלונדיניות. כשחזרה, להפתעת כל המשפחות האחרות- בסל היו יונים. כעשר יונים. סביה הלכה גם בשבועות הקרובים- וחזרה עם יונים. כל פעם שחגגו למישהו יום הולדת- הייתה נותנת לו יונה במתנה. לפעמים סביה הייתה מדברת עם היונים, מספרת להם סיפורים- דברים שלא סיפרה לחברותיה. היא המציאה סיפורים על משפחתה שלא ראתה ולא ידעה עליהם. ורק ליונים סיפרה אותם. השנים חלפו להן, וסביה הזדקנה- אך היונים עדיין גרו איתה. יום אחד, סביה הזדקנה יצאה החוצה עם יוניה- שהיו בתוך סלסילה. היא שיחררה את היונים. הן עפו להן, חופשיות. כעבור שבוע, סביה הבינה שלא תוכל לחיות בלי היונים. היא יצאה לשדה, בדיוק למקום שבו שחררה את היונים, ושכבה שם. וזה היה סופה של סביה. אחרי יום, באו המשפחות לאותה נקודה, בתכנון לשים שם מצבת זיכרון. אך להפתעתם- הם ראו שם פרחים יפהפיים בצבע צהוב. "סביה זהו שמה" אמרה אחת הנשים, "והיא טיפלה ביונים- וביחיד, יון" "לפרח הזה קוראים סביון- על שמה של סביה- גברת היונים" ומאז ועד היום, כל שנה פורחים להם סביונים. הסביון פורח כל שנה- וכל שנה אנשים גדלים. וכל שנה- עפות להן יונים בשמיים. וזוהי אגדת הסביון.
למי שלא מכיר אותי- אני הבת של ליידי דרמה- המנהלת של הפורום. רציתי לשתף אותכם ביצירה שכתבתי(כתבתי אותה בקומונה שלי, ואמא ביקשה שאפרסם אותה גם כאן)
