שלום.
אני לא יודעת אם זה המקום ובעצם אני לא באמת מצפה לתגובות, אני רק צריכה לפרוק וזה נראה לי מקום מתאים, כי, טוב, אני בטוחה שיש פה עוד אנשים במצב שלי. אמנם אני לא בין תיכון לצבא, אני עדיין שמיניסטית, אבל נראה שהחבר'ה בשכבה שלי לא מאד מוטרדים מעניין הצבא שדי רחוק מהם, וחשבתי אולי כאן יבינו יותר. העניין הוא, בפשטות, שאני מתה מפחד. אני יודעת ששנה מהיום (פחות או יותר, כן?) כל החברים שלי יהיו בצבא. כולם יהיו על מדים, וסביר להניח שרובם גם יהיו קרביים. אני יודעת שיהיה בסדר, ז"א שאני אהיה בסדר- אם צה"ל בכלל יגייס אותי אז זה יהיה למשהו במשרד ממוזג וחסר סכנות. אבל השאר... זה לא שאין לי חברים בצבא עכשיו שאני דואגת להם, אבל המחשבה על זה שבעוד שנה כל הבנים בכיתה שלי יתפלשו בבוץ ברמאללה הורגת אותי. אם ניפגש בסוף השירות, כמה מאיתנו יבואו? האם זה תלוי באימפוטנטים כמו אולמרט ופרץ וברק? כי אם כן המצב די רע, לא? אני לא חרדתית באופן מיוחד ואני לא נוהגת לדאוג בהיסטריה לדברים מופשטים, אף פעם לא נכנסתי לפאניקה מחייזרים או מהתחממות גלובלית או אנערף... אבל הצבא הזה מלחיץ אותי. כל פעם שאני מדברת עם חברים על המטווחים שלהם יש לי דמעות בעיניים. נראה שכולם רוצים לשרת את המדינה, ללכת להילחם, כמו אבא שלהם, כמו האח הגדול, כמו הדודים, ואני- זה לא שאני מעודדת השתמטות וזה לא שאני חושבת שהם צריכים להתחמק- אבל אני רק רוצה שהם ישמרו על עצמם... במדינה שלנו, הסיכויים שלא תהיה מלחמה בשלוש-ארבע השנים הבאות הם קלושים, וחיילים נהרגים פה גם בזמן שלום. מי ימות? אני יודעת בדיוק מי ימות. אלה שתמיד מתים; זה לא סתם שבלוויות של חיילים תמיד מהללים כמה החייל גיבור וחבר'המן ואמיץ, זה בגלל שאלה החיילים שמתים- אלה שרצים קדימה לחטוף את הכדור במקום ההוא, אלה שהולכים להציל את השני, אלה שלא יפחדו גם אם הם יעמדו בתוך שריפה ונגמרו כל המים והחול שבעולם. ואני מסתכלת על השכבה שלי ואני יודעת בדיוק שזה יהיו תומר ויותם, ובטח איתי אם תינתן לו ההזדמנות (כן אני יודעת שהשמות לא אומרים לכם כלום), ומתן בטח יעשה משהו כזה רק כדי להוכיח שהוא לא פחות ציוני מאחיו שבגולני... ובת אל שכל הזמן מדברת על להיות קרבית, ורעות עם כל הזיוני שכל שלה על חברות... אני לא יודעת מה לעשות עם זה. אני לא דואגת לעצמי, כמו שאמרתי- הפרופיל שלי לא מאפשר לי להיות קרבית. אבל אני חייבת למצוא דרך להרגיע את עצמי, ואני לא מצליחה. אני יודעת שכולם במדינה הזאת עברו עוברים ויעברו את זה, מה שאומר שכנראה זה אפשרי לחיות עם הדאגות האלה, אבל רבאק, איך? מי שהגיע עד לכאן, תודה.
אני לא יודעת אם זה המקום ובעצם אני לא באמת מצפה לתגובות, אני רק צריכה לפרוק וזה נראה לי מקום מתאים, כי, טוב, אני בטוחה שיש פה עוד אנשים במצב שלי. אמנם אני לא בין תיכון לצבא, אני עדיין שמיניסטית, אבל נראה שהחבר'ה בשכבה שלי לא מאד מוטרדים מעניין הצבא שדי רחוק מהם, וחשבתי אולי כאן יבינו יותר. העניין הוא, בפשטות, שאני מתה מפחד. אני יודעת ששנה מהיום (פחות או יותר, כן?) כל החברים שלי יהיו בצבא. כולם יהיו על מדים, וסביר להניח שרובם גם יהיו קרביים. אני יודעת שיהיה בסדר, ז"א שאני אהיה בסדר- אם צה"ל בכלל יגייס אותי אז זה יהיה למשהו במשרד ממוזג וחסר סכנות. אבל השאר... זה לא שאין לי חברים בצבא עכשיו שאני דואגת להם, אבל המחשבה על זה שבעוד שנה כל הבנים בכיתה שלי יתפלשו בבוץ ברמאללה הורגת אותי. אם ניפגש בסוף השירות, כמה מאיתנו יבואו? האם זה תלוי באימפוטנטים כמו אולמרט ופרץ וברק? כי אם כן המצב די רע, לא? אני לא חרדתית באופן מיוחד ואני לא נוהגת לדאוג בהיסטריה לדברים מופשטים, אף פעם לא נכנסתי לפאניקה מחייזרים או מהתחממות גלובלית או אנערף... אבל הצבא הזה מלחיץ אותי. כל פעם שאני מדברת עם חברים על המטווחים שלהם יש לי דמעות בעיניים. נראה שכולם רוצים לשרת את המדינה, ללכת להילחם, כמו אבא שלהם, כמו האח הגדול, כמו הדודים, ואני- זה לא שאני מעודדת השתמטות וזה לא שאני חושבת שהם צריכים להתחמק- אבל אני רק רוצה שהם ישמרו על עצמם... במדינה שלנו, הסיכויים שלא תהיה מלחמה בשלוש-ארבע השנים הבאות הם קלושים, וחיילים נהרגים פה גם בזמן שלום. מי ימות? אני יודעת בדיוק מי ימות. אלה שתמיד מתים; זה לא סתם שבלוויות של חיילים תמיד מהללים כמה החייל גיבור וחבר'המן ואמיץ, זה בגלל שאלה החיילים שמתים- אלה שרצים קדימה לחטוף את הכדור במקום ההוא, אלה שהולכים להציל את השני, אלה שלא יפחדו גם אם הם יעמדו בתוך שריפה ונגמרו כל המים והחול שבעולם. ואני מסתכלת על השכבה שלי ואני יודעת בדיוק שזה יהיו תומר ויותם, ובטח איתי אם תינתן לו ההזדמנות (כן אני יודעת שהשמות לא אומרים לכם כלום), ומתן בטח יעשה משהו כזה רק כדי להוכיח שהוא לא פחות ציוני מאחיו שבגולני... ובת אל שכל הזמן מדברת על להיות קרבית, ורעות עם כל הזיוני שכל שלה על חברות... אני לא יודעת מה לעשות עם זה. אני לא דואגת לעצמי, כמו שאמרתי- הפרופיל שלי לא מאפשר לי להיות קרבית. אבל אני חייבת למצוא דרך להרגיע את עצמי, ואני לא מצליחה. אני יודעת שכולם במדינה הזאת עברו עוברים ויעברו את זה, מה שאומר שכנראה זה אפשרי לחיות עם הדאגות האלה, אבל רבאק, איך? מי שהגיע עד לכאן, תודה.
