שלום

[פרפר זכוכית]

שלום../images/Emo9.gif

האמת שאני חדשה פה... ואני לא כל כך בטוחה שהגעתי למקום הנכון אבל אני במצוקה לא קטנה... יש לי חברה ש"סובלת" מהפרעות אכילה.. אני עוברת איתה לאחרונה תקופה לא קלה... הבאתי אותה למודעות בבעיה שלה.. גרמתי לה ללכת לטיפול פסיכולוגי ופסכיאטרי והכי חשוב.. להודות שמשהו אצלה לא תקין... היא מדברת איתי על הכל... מספרת לי הכל... בלי לחסוך פרטים... אני עולה איתה את העליות ומושכת אותה חזק חזק בירידות... לאחרונה אני מרגישה שכבר עזלו לי הכוחות... אני לא בטוחה שאני מסוגלת לעזור עוד... אני כבר לא תמיד יודעת מה להגיד.. ונהייתי מאוד דיכאונית וממורמרת...אני מתעצבנת בקלות ומכל דבר... אני מפחדת לקחת צעד אחורה.. אני מפחדת לנטוש אותה.. אבל כבר ממש אין לי כוחות........ מה עושים?????

 

[להבה ירוקה]

שלום לך פרפר זכוכית

ברוכה הבאה אל הפורום. נראה שעזרת המון לחברתך. לגרום למישהו להבין ולהכיר בבעיה שלו, וללכת לטיפול - זה מדהים. את שם בשבילה, בעליות ובירידות - וגם זה נפלא בעיני. את יכולה לשלוח את חברתך אל פורום הפרעות אכילה כאן, בתפוז, ולקבל שם מענה על הרבה שאלות שבודאי צצות לה ולך. את כותבת שאזלו כוחותייך. כאן עולה השאלה שלי לגבייך. מה איתך? עד כמה את זוכרת אותך? הפרעת אכילה זו מחלה ששואבת את הסביבה, והאחריות על עצמך, על מרחב הנשימה השפוי שלך - היא בידייך. הרי אם תמשיכי ככה, עם דכאון ומרמור - לא תוכלי לעזור לחברתך, ובטח שלא לך. אז איך מוצאים את המינון הנכון בין עזרה לחבר, לבין דאגה לעצמך? אולי אפשר לנסות ולחשוב קצת קדימה - מה היית רוצה לעשות עבור עצמך? כמה זמן היית צריכה בשביל עצמך, כדי להירגע קצת? מה לגבי עוד חברים וחברות? יש עוד אנשים בחייך?

 

[פרפר זכוכית]

להבה יקרה...

אז קודם כל תודה לך על התגובה... נראה שזה תחום שמאוד נוגע לך.. דבר שני.. חברתי היקרה כבר נמצאת אצלכם בפורום.. ואכן היא מקבלת תשובות לגבי הרבה שאלות... לגביי... בשביל זה בדיוק הגעתי הנה... אני פשוט לא זוכרת את עצמי.. לא זוכרת את שאר החברים שלי.. את המשפחה.. כלום לא מעניין אותי כרגע חוץ ממנה.. כל דבר שאני עושה עולה קודם השאלה איך זה ישפיע עליה... וכרגע היא הרבה יותר חשובה לי מכל דבר.. הפנייה שלי בפורום הזה מגיעה בדיוק מהמקום שאני חוששת שאני לא יוכל עוד לעזור לה כשאני נמצאת בכזה תסכול משלי.. וזו בדיוק הסיבה שאני שואלת מה לעשות...

 

[להבה ירוקה]

שאלה

למה, עם כל האמפאתיה שיש בי, הפכה חברתך ליותר חשובה לך ממך עצמך? לא שאני לא בעד התגייסות לחבר בעת מצוקה. אבל אולי דוקא עם סוג כזה של מחלה, שמסיר אחריות מדאגה לעצמו, אולי דוקא כאן - חלק מהעזרה הוא להיות דוגמא - דוגמא לאדם שלא מבטל את עצמו ואת צרכיו. חוצמזה, לא ענית לי על השאלות

 

[פרפר זכוכית]

....

וווואו... האמת שנגעת באיזשהיא נקודה שדיי צבטה אותי... אני באמת לא יודעת להגיד לך למה... ואגב... על איזה שאלות לא עניתי?

 

[להבה ירוקה]

בסוף התשובה הראשונה שלי ../images/Emo13.gif

יש כמה שאלות שנועדו לחשוב ביחד, מה עושים כדי להתאושש קצת.

 

[אלמון ה ו ד י]

פרפר זכוכית

אם לטשטש את הפרטים, אני קוראת אצלך שאת נמצאת במצב של נתינת יתר. נתינה כזו שהיא נתינה ללא גבולות שאמורים לשמור עלייך בתוך הקשר, היא נתינה שבסופו של דבר שוחקת ומרוקנת את מי שנותן. זה בדיוק מה שקרה לך. אני חושבת שנתינה, כל נתינה אמורה קדם כל למלא אותנו כדי שיהיה לנו מניין לשאב אנרגיות להמשיך לתת. אבל בתיאור הנתינה שלך נראה שאת מתרוקנת, וכשאין לך אנרגיות לתת, את מגיעה למצב של תסכול וכעס... וכך, במקום שאת והחברה שלך תוכלנה להנות מהנתינה, את מוצאת את עצמך כועסת, עליה, עלייך. ואני שואלת איזה ערך יש לנתינה כזו שבסופה זהו מה שאת מרגישה? את שואלת מה לעשות? אפשר לשאול אותך, איפה מעמידה אותך נתינה כזו? מה הנתינה הזו נותנת לך? איך היא גורמת לך להרגיש? (מלבד התסכול. איזה רגש עולה אצלך כשאת חושבת עלייך כנותנת את כולך לחברה במצוקה?) אולי אם תביני מה את מרוויחה מהנתינה הזו, תוכלי לשאול את עצמך על מה את מוכנה לוותר, על מנת לאזן אותה ולהיות מסוגלת לשים לה גבולות.

 

[פרפר זכוכית]

אני לא יודעת

מה זה נותן לי.. באמת שלא! אני בטוחה שלא הרבה אבל עדין הנתינה הזאת ממש חשובה לי... ואני לא מוכנה לוותר עליה.. אני לא מוכנה לנטוש אותה כשהיא הכי זקוקה לי ולא משנה מה זה ידרוש ממני... אגב... אין לי כעס כלפי אף אחד! ממש לא!

 

[ניאו30]

מצבים מבלבלים

אני הייתי עד לא מזמן בקשר כזה,ואכן בהתחלה הכחשתי את זה,אבל עכשיו אני מבין שנתתי בו מעצמי יותר,הרבה יותר,מהצד השני.אני מניח שזה היה מתוך אמונה שנתינה אמיתית היא נתינה ללא ציפיה לתמורה,אבל אז חשבתי בדיוק על מה שכתבת,על זה שבסופו של דבר זה רוקן אותי מאנרגיה,ובעיקר מתסכל מאוד מאוד מאוד.כרגע אני באיזה שלב ביניים שאנחנו עדיין באיזה סוג של קשר אבל בטח לא כמו פעם,וזה יותר כמו חברים רחוקים ביותר.בכל מקרה,אני עדיין ב-mode של "אם היא תצטרך ממני משהו בעתיד אני בכל מקרה אהיה שם בשבילה". אני מסתכל למשל על מקרה אחר-המקום בו אני מתנדב עם ילדים,ושם אני באמת מרגיש שזה ממלא אותי בהמוןןןןן אנרגיה.אבל גם כאן,הנתינה היא לא חד-כיוונית,שהרי אני מקבל המוןןןןןןן גם מהילדים עצמם,ומהפעילות עצמה שממלאת אותי באנרגיות מאוד חיוביות. אבל 2 המקרים המנוגדים האלו מעוררים אצלי את השאלה-אז מהי בסופו של דבר נתינה?דבר שאתה מביא איתך לאחר ללא ציפיה לתמורה,שזו דעתי כשאני לובש את ה"אני האידילי" שלי,או דבר שאתה מביא איתך לאחר שיכול להחזיק מעמד רק אם הוא מתקיים בצורה הדדית,שזו דעתי כשאני לובש את ה"אני הריאליסטי" שלי,הנדיר יש לומר,ובכל זאת...

 

[אלמון ה ו ד י]

ניאו

נתינה לדעתי, צריכה לבא ממקום מאד נקי. לא מתוך ציפייה להכרת תודה, לא מתוך צורך לרצות, לא מתוך רצון להאדיר את האגו, אלא ממקום מאד נקי שיש מי שצריך את מה שאתה נותן ולך יש את מה לתת. אני מרגישה שעצם הנתינה ממלא אותי. לא מה שאני מקבלת כתמורה מהשני. הנתינה, היכולת להתחלק במה שיש , היא עבורי מקור ממנו אני מקבלת, גם אם המקבל איננו מכיר לי תודה על כך. כל הרעיון של נתינה בסתר, שזו הנתינה האולטימטיבית בעיני, מבוסס על הרעיון שאת מה שמקבלים מהנתינה מקבלים מעצם ההתקיימות שלה, ולא מהכרת התודה של המקבל. הנתינה היא איכות יפה מאד של הנותן, אבל היא לא צריכה לגמור אותו. אדם שנותן צריך להיות ער לצרכים של המקבל. לפעמים הצורך שלנו לתת הוא גדול יותר מהצורך של המקבל לקבל, ואסור לנו לחנוק אותו רק מפני שלנו יש צורך כזה. אבל אדם שנותן חייב להיות קשוב גם לעצמו. להעמיד את המקבל במקום חשוב יותר משל הנותן, הוא משהו שאני הייתי בודקת את הצורך שעומד מאחורי הנתינה הזו. כאן מדובר על הקרבה לא על נתינה. נתינה אמורה להנות את הנותן. לגרום לו ענג. להטעין אותו. לעשות אותו מאושר. ברגע שנתינה מתחילה לעייף אותי ולתסכל ולרוקן ולשחוק, אני יודעת שהגעתי לגבולות הנתינה שלי. אין טעם בנתינה שגורמת לי להרגיש רע. אני רוצה לתת משמחה, מאהבה, מרצון לשתף אחרים במה שיש לי, לא ממחוייבות שמדלדלת את הכוחות שלי. ברגע שאני מזהה שהגעתי לגבולות שלי, אני עוצרת.

 

[פרפר זכוכית]

...

אני מסכימה לגמרי עם כל מה שאמרת.. הצורך שלי נובע אך ורק מאהבה ובשמחה.. אני פשוט כבר לא יודעת איך לתת.. נגמרו לי הרעיונות... הדרכים... הכוחות...

 

[ניאו30]

תודה,הייתי צריך לשמוע את זה...

אני בהחלט מתחיל להפנים את זה בחיים שלי.מהרבה בחינות,בעבודה(הקצרה) עם הילדים הרבה יותר "קל" לי.הנתינה שם היא כל כך טבעית בשבילי,ואין בי שום ציפיה לשום דבר. ה"דבר",הקבלה בחזרה,מתקבלת מעצמה וכל פעם טוענת אותי בכל כך הרבה כוחות להמשיך באותה נתינה,אבל...נו,טוב,את בטח מבינה, ממש כפי שתיארת את זה בצורה כל כך יפה. לגביי הקשר הזה,אולי זה יותר מסובך בשבילי.ההרגשה שלי,לפעמים,שמאז שהוא ירד מדרגה אני נמצא לא פעם במקום של חוסר השלמה עם מה שקרה,עם כך שמבחינתי לא רציתי שהקשר הזה יגמר.הבעיה היתה שלא הסתכלתי מספיק עליה, וכל הזמן חשבתי בעיקר על עצמי.דווקא דרכה למדתי את המהות של אהבת אמת-ראשית שהקשר יהיה של נתינה הדדית,אבל שכל אחד כשלעצמו יבוא ממקום של נתינה לא לשם משהו,אלא החשוב ביותר הוא שאני אקח את זה מהמחשבות אל הקשרים הבאים שלי עצמם. העצוב הוא שכל הזמן חשבתי שיש ביננו אהבת אמת,אבל זו היתה רק אהבה חד צדדית, ואולי נשאבתי אליה גם מכיוון שזו בעצם היתה הפעם הראשונה שבה באמת הרגשתי מה זה הדבר הזה שנקרא לאהוב מישהי אחרת.אני עדיין רוצה להאמין שגם אהבה לא ממומשת, ואולי אפילו לא אמיתית(מבחינתי היא היתה הכי אמיתית שיש,אבל המילה הקרבה בהחלט יכולה להכנס כאן ללקסיקון),נשארת לתמיד. המסובך הוא ההבנה שלי מאיפה כל זה מגיע,ושזה לא נעלם.זה מגיע מתוך רצון עצום במשהו שלא היה לי אף פעם,אהבת אמת.הרצון הזה משבש הרבה פעמים את החשיבה,ולבטח משפיע על הרגש.כי שאתה רוצה משהו כל כך הרבה,ההגיון משתבש,וזה טוב מבחינתי,אבל הרגש מקבל מימדים לא אמיתיים,וזה מה שגורם לאותה ניתנה ללא גבולות. כמו תמיד בחיים, המפתח הוא האיזון,ובמקרה זה איזון בין הרצון לחשיבה,ועל ידי כך הרגש יהפך להרבה יותר אמיתי,אני חושב...הכל הרי רק מחשבות שלי,לא חושב שמדובר באמיתות מוחלטות. המעודד הוא שאולי בזה שלא המשכתי בדפוס הזה של הנתינה ללא גבול(העצירה לבדיקה עצמית כפי שקראת לזה),בדפוס של נתינה בלי להתחשב בה ובלי להתחשב בי,אולי התחלתי בתהליך שימת הגבולות האלו,של הנתינה.הנתינה שלי עם הילדים נותנת לי בהחלט את הכיוון הנכון שאני צריך לשאוף אליו גם עם האנשים ה"מבוגרים".עם הקטנים הכל הרבה יותר פשוט,אה?...

 

[BellA עלמה]

מה אפ פסק זמן לעצמך

להפגש עם עוד חברות ללכת לחוגים שמעניינים אותך? מה אם לימודים?(אולי קצת להתקרב לחברים מהלימודים) לא לנטוש אותה אבל כן לקחת טיפה זמן לעצמך

 

[פרפר זכוכית]

אממממ

אני מנסה לקבוע כל הזמן עם חברות אחרות אבל אני מוצאת את עצמי כל הזמן מוותלת כי היא התקשרה.. או רצתה שניפגש ואין מה לעשות.. כרגע היא יותר חשובה לךי מכל דבר אחר.. מכל אחד אחר...

 

[להבה ירוקה]

לא לבטל את עצמך.

זה לא עוזר לך וגם לא עוזר לה. תתפלאי לדעת כמה שזה לא עוזר לה. אם את רוצה לתת דוגמא של אדם נורמאלי ובריא בנפשו (ולא רק בגופו), את צריכה להראות אחריות על חייך ולהראות שגם לך, כמו כל אדם - יש גבולות. והגבולות האלה אומרים שכשקבעת פגישה בלעדי החברה, אז את לא פנויה לכמה שעות. זו הפעם הראשונה שזה קורה לך? שאת מבטלת את עצמך בצורה כזו מול צרכים של מישהו אחר (ולא משנה כרגע מהי הסיבה)

 

[פרפר זכוכית]

כן

עד כמה שאני זוכרת.. ומנסה לפשפש בעברי... לא נראה לי שהיו עוד מקרים דומים...

 

[נסיכת אהבה]

ברוכה הבאה ../images/Emo24.gif

יש לחברתך המון מזל עם חברה כמוך, כל הכבוד על התמיכה. אם כלו כוחותייך וזה טבעי לחלוטין, כי חוץ מלתמוך בה במצב קשה כל כך, יש לך חיים משלך,אולי אפשר לשתף חברה, אולי להציע לה להצטרף לקבוצת תמיכה, לשתף מישהו בטיפול בה.

 

[פרפר זכוכית]

תודה

אני מקווה שגם היא חושבת ככה...