שלום ../images/Emo20.gif.
חדשה פה, והאמת, אני מצטערת על כך שנאלצתי להגיע למצב בו אני כותבת בפורום הזה, לא בגלל מהותו של הפורום (הרי מזל שהוא קיים, אחרת, איפה היה לי לכתוב/לבקש עצה וכו') אלא בגלל שהמצב אליו הגעתי מעיק/מאייש ובעיקר מפחיד אותי. ועכשיו, לעיקר. אני בחורה בת 29 בנזוגי (חבר, לא בעל) בן אותו גיל. הוא יתום מאב וגר בבית עם אמו. אנחנו יוצאים ביחד תקופה של כ- 3+ שנים ומחפשים כרגע דירה לעבור לגור ביחד. האם, מאוד דומיננטית. גם מבחינת אישיות (באופי) וגם בחייו של החבר. במשך שנתיים+ לא התעוררו בעיות מיוחדות ביני לבינה. מכיוון שאנחנו שונות באופיינו לא תמיד הסכמנו על דברים וראיית עולמינו שונה, אך השתדלתי לכבד אותה מספיק ע"מ שלא יתעוררו ריבים או וויכוחים חזקים ביותר. אך, Alas ! , ככל שעבר הזמן, המשקעים הצטברו והצטברו ונוצר מצב בו אין לה גבולות, כאשר היא נכנסת לתוך מערכת היחסים שלנו (ממש כאילו היא חלק ממנה) וביחסה האישי אליי מעירה הערות עוקצניות ומעליבות - לדוגמא - היה ספר קריאה מסויים שהבאתי באחת הפעמים לביתו ע"מ לקרוא. היא ראתה את הספר והוא כנראה לא אחד מספרי הקריאה האהובים עליה ואותה סופרת כנראה לא אחת מהסופרות המוערכות על ידה. כאשר נכנסתי לחדרו היא מייד אמרה לי "טוב שבאת, הנה עכשיו את יכולה לקחת את הספר מפה מהר", לא הבנתי מה הבהילות הגדולה כיוון שראיתי שבנזוגי התחיל לקרוא את הספר ושמחתי על כך שהוא אוהב אותו ולכן שאלתי אותה מדוע לקחת לו את הספר. תגובתה הייתה "כי הספר הזה מתאים לרמה שלך, לא לרמה שלו". - או למשל, כאשר הייתי עושה אצלהם שבתות, בסיום כל ארוחה, מתוך נימוס בסיסי, הייתי עוזרת לה לפנות את הכלים ומציעה לשטוף. פעם אחר פעם התגובה הייתה "לא! את אורחת! אורחים צריכים לשבת ולא לעזור!" ובכל זאת, פעם אחר פעם המשכתי לעזור לה. כשראתי שהמצב נמשך ללא הפסק (תגובות של "את רואחת תפסיקי לעזור"), הפסקתי. ואז, כמו פולניה טובה (ואגב, היא לא פולניה
) היא הלכה לבן שלה (שום דבר לא עבר אליי ישירות, תמיד דרך הבן) ואמרה לו שאיזה מן דבר זה לא לעזור לפנות כלים ואיזה מן נימוס זה וכו' וכו'. - עוד דוגמית - ימים על גבי ימים, במשך תקופות ארוכות ביותר, תמיד היה הטון הזה של "היא יותר חשובה לך ממני" כאשר הוא התבטא בפועל במקרים כמו "מה זה, איך זה שלה יש את הטלפון הישיר שלך בעבודה ולי לא?", או, "אני יודעת שאתה מדליק את האור בחדר כשהיא מבקשת כי זו היא וכשאני, אז לא", וכל המשפטים האלו נאמרים כאשר אני עומדת לידו. אלו תמצותי מקרים שקרו לאורך תקופה של שנים. לאחר 3+ שנים נפרדנו (גם בגללה, אבל לא רק). מבחינתה, כיוון שאני שמרתי על פי ולא תקפתי אותה, הייתה קיימת ביננו חברות נהדרת. יום וחצי-יומיים לאחר שנפרדנו היא התקשרה אליי לפלאפון (זה היה בסביבות ראש-השנה) להגיד לי חג שמח. הייתי מפוצצת עצבים/תסכול/מרירות ובעיקר חוסר חשק לדבר איתה שנייה וחצי אחרי הפרידה ולכן לא עניתי לה. לאחר שניה היא התקשרה שוב, הפעם ממספר הבזק של הבית. ירדתי למחשב ושאלתי את חברי האם הוא התקשר אליי ומה הוא צריך. מפה לשם התברר לי שהיא התקשרה לאחל לי חג שמח. ביקשתי ממנו שיסביר לה (אפילו אמרתי לו שהיא תבוא בעצמה למסנג'ר ותראה את השורות שאני כותבת) שאני מצטערת, אבל אינני יכולה כרגע לדבר לא איתה ולא איתו ולא עם מישהו שקשור, זה טרי מדיי וכואב מדיי, וכן שיגיד לה תודה על ברכת החג ושגם לה יהיה חג שמח. לאחר תקופה מסויימת, חזרנו להיות ביחד. אני החלטתי לשים גבולות. אין יותר להכנס לקשר שלי איתו, אין יותר להכנס לי לוורידים, אין יותר את מה שהיה. הספיק לי. היא, מבחינתה, נעלבה עמוקות וקשות מכך שלא עניתי לה בזמנו לטלפון (אפילו אחרי ההסבר לחוסר ההענות) ונוצר מצב של שקט קריר. רק "היי וביי, מה נשמע" וכיוצא בזה. אין יותר שיחות נפש, אין יותר דיבורים מעבר. הספיק לי. צריך לשים גבולות. הנתק הסופי והמוחלט ביני לבינה הגיעה כאשר באתי להגיד לה שלום לפני צאתי את הבית והיא הסתכלה עליי כאילו הייתי פיסת זבל נגוע בחיידקים טורפים שצריך להעיף מהבית כמה שיותר מהר וסיננה דרך המבט הזה "ביי" מהוסה. מבחינתי זה היה הקש ששבר את גב הגמל. אחרי כל מה שספגתי במשך השנים, כל ההערות, כל העוקצנות, כל המשקעים. הגיע הסוף. הודעתי לבנזוגי שאינני מתכוונת לשוב לביתם עוד. הטלתי וטו. זהו. אני סיימתי את הקדנציה שם. לא מגיעה יותר. וכך זה היה כמה וכמה חודשים. כרגע המצב עומד בכך שהיא כתבה לי מכתב (לבקשתו של הבן שתדבר איתי, מה שנתקל בסרוב, ולכן היא כתבה מכתב) בו היא מפרטת, פחות או יותר, מדוע היא מרגישה פגועה וכואבת ממני (לא עניתי לה לטלפון ועקב כך, היא שינתה את דעתה עליי מקצה לקצה וכו' וכו'), כאשר אני אמורה להגיב למכתב הזה במכתב (או שיחה) משלי ולהסביר לה מדוע אני פגועה ממנה כ"כ כי המצב לא נהיר לה, לא הגיוני בעיניה, וקשה לה לתפוס את עומק ורצינות פגיעתי. לסיכום: לי קצת (הרבה) קשה לתפוס איך כל דעתך על בן-אדם תלוייה באם הוא ענה לך לטלפון או לאו, כאשר אותו אדם היה במצב כואב/על הקרשים/פגוע/מאוכז/מתוסכל וכו' כשניסית ליצור איתו קשר. יתרה מזאת, על חוסר הפרופורציה הזו והקיצוניות הזו מרתיחה אותי. הייתי רוצה לדעת, מה אתם/ן מייעצים/ות לי לעשות?
חדשה פה, והאמת, אני מצטערת על כך שנאלצתי להגיע למצב בו אני כותבת בפורום הזה, לא בגלל מהותו של הפורום (הרי מזל שהוא קיים, אחרת, איפה היה לי לכתוב/לבקש עצה וכו') אלא בגלל שהמצב אליו הגעתי מעיק/מאייש ובעיקר מפחיד אותי. ועכשיו, לעיקר. אני בחורה בת 29 בנזוגי (חבר, לא בעל) בן אותו גיל. הוא יתום מאב וגר בבית עם אמו. אנחנו יוצאים ביחד תקופה של כ- 3+ שנים ומחפשים כרגע דירה לעבור לגור ביחד. האם, מאוד דומיננטית. גם מבחינת אישיות (באופי) וגם בחייו של החבר. במשך שנתיים+ לא התעוררו בעיות מיוחדות ביני לבינה. מכיוון שאנחנו שונות באופיינו לא תמיד הסכמנו על דברים וראיית עולמינו שונה, אך השתדלתי לכבד אותה מספיק ע"מ שלא יתעוררו ריבים או וויכוחים חזקים ביותר. אך, Alas ! , ככל שעבר הזמן, המשקעים הצטברו והצטברו ונוצר מצב בו אין לה גבולות, כאשר היא נכנסת לתוך מערכת היחסים שלנו (ממש כאילו היא חלק ממנה) וביחסה האישי אליי מעירה הערות עוקצניות ומעליבות - לדוגמא - היה ספר קריאה מסויים שהבאתי באחת הפעמים לביתו ע"מ לקרוא. היא ראתה את הספר והוא כנראה לא אחד מספרי הקריאה האהובים עליה ואותה סופרת כנראה לא אחת מהסופרות המוערכות על ידה. כאשר נכנסתי לחדרו היא מייד אמרה לי "טוב שבאת, הנה עכשיו את יכולה לקחת את הספר מפה מהר", לא הבנתי מה הבהילות הגדולה כיוון שראיתי שבנזוגי התחיל לקרוא את הספר ושמחתי על כך שהוא אוהב אותו ולכן שאלתי אותה מדוע לקחת לו את הספר. תגובתה הייתה "כי הספר הזה מתאים לרמה שלך, לא לרמה שלו". - או למשל, כאשר הייתי עושה אצלהם שבתות, בסיום כל ארוחה, מתוך נימוס בסיסי, הייתי עוזרת לה לפנות את הכלים ומציעה לשטוף. פעם אחר פעם התגובה הייתה "לא! את אורחת! אורחים צריכים לשבת ולא לעזור!" ובכל זאת, פעם אחר פעם המשכתי לעזור לה. כשראתי שהמצב נמשך ללא הפסק (תגובות של "את רואחת תפסיקי לעזור"), הפסקתי. ואז, כמו פולניה טובה (ואגב, היא לא פולניה
) היא הלכה לבן שלה (שום דבר לא עבר אליי ישירות, תמיד דרך הבן) ואמרה לו שאיזה מן דבר זה לא לעזור לפנות כלים ואיזה מן נימוס זה וכו' וכו'. - עוד דוגמית - ימים על גבי ימים, במשך תקופות ארוכות ביותר, תמיד היה הטון הזה של "היא יותר חשובה לך ממני" כאשר הוא התבטא בפועל במקרים כמו "מה זה, איך זה שלה יש את הטלפון הישיר שלך בעבודה ולי לא?", או, "אני יודעת שאתה מדליק את האור בחדר כשהיא מבקשת כי זו היא וכשאני, אז לא", וכל המשפטים האלו נאמרים כאשר אני עומדת לידו. אלו תמצותי מקרים שקרו לאורך תקופה של שנים. לאחר 3+ שנים נפרדנו (גם בגללה, אבל לא רק). מבחינתה, כיוון שאני שמרתי על פי ולא תקפתי אותה, הייתה קיימת ביננו חברות נהדרת. יום וחצי-יומיים לאחר שנפרדנו היא התקשרה אליי לפלאפון (זה היה בסביבות ראש-השנה) להגיד לי חג שמח. הייתי מפוצצת עצבים/תסכול/מרירות ובעיקר חוסר חשק לדבר איתה שנייה וחצי אחרי הפרידה ולכן לא עניתי לה. לאחר שניה היא התקשרה שוב, הפעם ממספר הבזק של הבית. ירדתי למחשב ושאלתי את חברי האם הוא התקשר אליי ומה הוא צריך. מפה לשם התברר לי שהיא התקשרה לאחל לי חג שמח. ביקשתי ממנו שיסביר לה (אפילו אמרתי לו שהיא תבוא בעצמה למסנג'ר ותראה את השורות שאני כותבת) שאני מצטערת, אבל אינני יכולה כרגע לדבר לא איתה ולא איתו ולא עם מישהו שקשור, זה טרי מדיי וכואב מדיי, וכן שיגיד לה תודה על ברכת החג ושגם לה יהיה חג שמח. לאחר תקופה מסויימת, חזרנו להיות ביחד. אני החלטתי לשים גבולות. אין יותר להכנס לקשר שלי איתו, אין יותר להכנס לי לוורידים, אין יותר את מה שהיה. הספיק לי. היא, מבחינתה, נעלבה עמוקות וקשות מכך שלא עניתי לה בזמנו לטלפון (אפילו אחרי ההסבר לחוסר ההענות) ונוצר מצב של שקט קריר. רק "היי וביי, מה נשמע" וכיוצא בזה. אין יותר שיחות נפש, אין יותר דיבורים מעבר. הספיק לי. צריך לשים גבולות. הנתק הסופי והמוחלט ביני לבינה הגיעה כאשר באתי להגיד לה שלום לפני צאתי את הבית והיא הסתכלה עליי כאילו הייתי פיסת זבל נגוע בחיידקים טורפים שצריך להעיף מהבית כמה שיותר מהר וסיננה דרך המבט הזה "ביי" מהוסה. מבחינתי זה היה הקש ששבר את גב הגמל. אחרי כל מה שספגתי במשך השנים, כל ההערות, כל העוקצנות, כל המשקעים. הגיע הסוף. הודעתי לבנזוגי שאינני מתכוונת לשוב לביתם עוד. הטלתי וטו. זהו. אני סיימתי את הקדנציה שם. לא מגיעה יותר. וכך זה היה כמה וכמה חודשים. כרגע המצב עומד בכך שהיא כתבה לי מכתב (לבקשתו של הבן שתדבר איתי, מה שנתקל בסרוב, ולכן היא כתבה מכתב) בו היא מפרטת, פחות או יותר, מדוע היא מרגישה פגועה וכואבת ממני (לא עניתי לה לטלפון ועקב כך, היא שינתה את דעתה עליי מקצה לקצה וכו' וכו'), כאשר אני אמורה להגיב למכתב הזה במכתב (או שיחה) משלי ולהסביר לה מדוע אני פגועה ממנה כ"כ כי המצב לא נהיר לה, לא הגיוני בעיניה, וקשה לה לתפוס את עומק ורצינות פגיעתי. לסיכום: לי קצת (הרבה) קשה לתפוס איך כל דעתך על בן-אדם תלוייה באם הוא ענה לך לטלפון או לאו, כאשר אותו אדם היה במצב כואב/על הקרשים/פגוע/מאוכז/מתוסכל וכו' כשניסית ליצור איתו קשר. יתרה מזאת, על חוסר הפרופורציה הזו והקיצוניות הזו מרתיחה אותי. הייתי רוצה לדעת, מה אתם/ן מייעצים/ות לי לעשות?