שלום, שמי שפרה.
ואני לא רואה את זה שקוראים לי ככה כמשהו שנותן לכם זכות לצחוק עליי. פעם הייתי הילדה הדחויה בגן, ועכשיו אני סתם דחויה. אף אחד לא אוהב אותי. אף אחד לא משחק איתי. כשאני חוזרת הביתה לבד ומשעמם לי אני חושבת על כל מיני דברים שישנו את העולם, ייעשו אותי חשובה ואולי מישהו יסכים שאני אשחק איתו. אני קוראת לכם, לתרום לאגודה לילדים שאף אחד לא רוצה לשחק איתם, אולי ביחד ננצח את הסרטן. ואם לא, לפחות ניסינו. ויהיה לי כסף. עברה שנה. שלום, שמי שפרה, ואני עדיין לא רואה את זה שקוראים לי ככה כמשהו שנותן לכם זכות לצחוק עליי. אף אחד לא אוהב אותי. אף אחד לא מסכים ללכת איתי הביתה או לשבת לידי על המדרגות. כשאני הולכת הביתה לבד, אני חושבת על דברים שישנו את העולם. תודה לכם על כל התרומות, בזכותכם הצלנו כמה נפשות אבודות. המשיכו לתרום, ביחד ננצח את הסרטן. עברו עשר שנים. שלום, שמי שפרה. אני אדם בוגר. נכנסתי אליכם לפורום וחשכו עיניי. מהילדה שאף אחד לא רוצה לשחק איתה, גדלתי להיות הילדה שאף אחד לא רוצה לשבת לידה, ואף אחד לא אוהב אותה. אבל מצאתי עבודה. אני כותבת לבריטני ספירס את המוסיקה, ואני נעלבתי. יש לי לב. גם אם אף אחד לא רוצה לשחק איתו (ואיתי), יש לי לב, וגם אני בנאדם. מה אתם חושבים, שלאנשים דחויים אין רגשות? אתם מגעילים אותי. המוסיקה שאני כותבת באה מעומק ליבי, לעזאזל, כולכם יכולים לקפוץ לי אם זה לא מה שאתם חושבים. יש לי לב. ואם אלפי נערים ונערות יקפצו לקול המוסיקה שכתבתי, זה לא אומר שאין לי לב. אז איך אתם מעיזים להגיד שזו מוסיקה בלי לב? חצופים. המוסיקה שלי באה מהלב, והוא לב של ילדה שאף אחד לא רצה אף פעם לשחק איתה או לשבת לידה, לב של ילדה שאף אחד לא רצה אפילו להסתכל עליה. בפעם הבאה שאתם צוחקים על מישהו או לא משחקים איתו, תחשבו קצת. סוף מעשה במחשבה תחילה. קודם אתם דוחים ילדים ואחר כך מתפלאים שמוסיקה השולטת היא פופ זול. אולי אם הייתם מזמינים אותי פעם לסרט, הייתי עכשיו כותבת רוק כבד. אתם מגעילים אותי, תתביישו. מגיע לכם. (כאן דולצינאה, שנותנת מקום גם לאזרח הפשוט, האספסוף, מקום לביטוי. ואל תגידו שלא אמרתי לכם.
)
ואני לא רואה את זה שקוראים לי ככה כמשהו שנותן לכם זכות לצחוק עליי. פעם הייתי הילדה הדחויה בגן, ועכשיו אני סתם דחויה. אף אחד לא אוהב אותי. אף אחד לא משחק איתי. כשאני חוזרת הביתה לבד ומשעמם לי אני חושבת על כל מיני דברים שישנו את העולם, ייעשו אותי חשובה ואולי מישהו יסכים שאני אשחק איתו. אני קוראת לכם, לתרום לאגודה לילדים שאף אחד לא רוצה לשחק איתם, אולי ביחד ננצח את הסרטן. ואם לא, לפחות ניסינו. ויהיה לי כסף. עברה שנה. שלום, שמי שפרה, ואני עדיין לא רואה את זה שקוראים לי ככה כמשהו שנותן לכם זכות לצחוק עליי. אף אחד לא אוהב אותי. אף אחד לא מסכים ללכת איתי הביתה או לשבת לידי על המדרגות. כשאני הולכת הביתה לבד, אני חושבת על דברים שישנו את העולם. תודה לכם על כל התרומות, בזכותכם הצלנו כמה נפשות אבודות. המשיכו לתרום, ביחד ננצח את הסרטן. עברו עשר שנים. שלום, שמי שפרה. אני אדם בוגר. נכנסתי אליכם לפורום וחשכו עיניי. מהילדה שאף אחד לא רוצה לשחק איתה, גדלתי להיות הילדה שאף אחד לא רוצה לשבת לידה, ואף אחד לא אוהב אותה. אבל מצאתי עבודה. אני כותבת לבריטני ספירס את המוסיקה, ואני נעלבתי. יש לי לב. גם אם אף אחד לא רוצה לשחק איתו (ואיתי), יש לי לב, וגם אני בנאדם. מה אתם חושבים, שלאנשים דחויים אין רגשות? אתם מגעילים אותי. המוסיקה שאני כותבת באה מעומק ליבי, לעזאזל, כולכם יכולים לקפוץ לי אם זה לא מה שאתם חושבים. יש לי לב. ואם אלפי נערים ונערות יקפצו לקול המוסיקה שכתבתי, זה לא אומר שאין לי לב. אז איך אתם מעיזים להגיד שזו מוסיקה בלי לב? חצופים. המוסיקה שלי באה מהלב, והוא לב של ילדה שאף אחד לא רצה אף פעם לשחק איתה או לשבת לידה, לב של ילדה שאף אחד לא רצה אפילו להסתכל עליה. בפעם הבאה שאתם צוחקים על מישהו או לא משחקים איתו, תחשבו קצת. סוף מעשה במחשבה תחילה. קודם אתם דוחים ילדים ואחר כך מתפלאים שמוסיקה השולטת היא פופ זול. אולי אם הייתם מזמינים אותי פעם לסרט, הייתי עכשיו כותבת רוק כבד. אתם מגעילים אותי, תתביישו. מגיע לכם. (כאן דולצינאה, שנותנת מקום גם לאזרח הפשוט, האספסוף, מקום לביטוי. ואל תגידו שלא אמרתי לכם.
)