מדברים בסעיפים כדי לעשות סדר!
א) אני לא מסכים איתך. צה"ל נחשב לצבא גדול בכל קנה-מידה שהוא, ובפרט מבחינת המשאבים והיקף הציוד שלו. ב) אחד לאחד: "כמעט כול תפקיד חשוב, בין אם קרבי או ג'ובניק." - אוי, אתה ממש לא היית חייל. אין לך מושג כמה ליצנים חסרי-תועלת מסתובבים על מדים. "בלי ג'ובניקים במודיעין החיילים הקרביים לא יודעים מה מצפה להם וגם לא יהיה מידע מודיעיני על מאורעות אחרים" - נכון. מודיעין ומקצועות טכנולוגיים מתקדמים לא נחשבים אצלי "ג'ובניקים" במובן המיותר של המילה. אין לי ויכוח עם זה. "בלי טבחים לא יהיה אוכל" - לא נכון. צה"ל עובר יותר ויותר לשירותי קייטרינג אזרחיים שעולים לו פחות והאוכל יותר טעים (טוב, זו הגזמה, פחות מגעיל". במוצבים הקדמיים עדיין יצטרכו טבחים, אבל זה אחוז די קטן. את רוב הטבחים אפשר לשלוח הביתה לעבוד באזרחות בלי ייסורי-מצפון. כנ"ל הרבה מאד תפקידים אחרים. "בלי פקידות (שנראות לכאורה חסרות משמעות או שמכינות קפה למפקד במשך שנה וחצי) לא יהיה מי שיארגן את הניירת החשובה (שלפעמים גם סודית)" - נכון חלקית. מזכירה אחת טובה ומקצועית שמקבלת שכר סביר (כמו באזרחות) ויש לה מחשב נורמלי עושה די בקלות עבודה של חמש סדירניקיות משועממות. זה המודל שפועל בכל פלוגת מג"ב, למשל. במקום זה אפשר לשחרר את הסדירניקיות שילכו לעבוד או ללמוד ולהכניס כסף למדינה. ג) אסד לא חובב ישראל, ותומך בטרור, והכל נכון. אל תבלבל את זה עם איום קיומי בהווה. אירגון טרור לא יחוסל ע"י חטיבות שריון. בשביל לטפל בזה יש צורך במודיעין טוב, לחימה טכנולוגית טובה, ומספר לא-גדול של לוחמים מיומנים. לא צריך להחזיק כוחות עצומים בהיכון במשך עשרים שנה רק בגלל שאסד מממן את חיזבאללה. מה הקשר? טרור זה טרור ואיום קיומי זה איום קיומי. המענה הצבאי לכוונות ההתקפיות האפשריות של סוריה כיום ובעתיד הנראה-לעין טמון בטיל החץ ובמערכות מסוגו, עם הרבה אמצעים ומעט חיילים (אבל מקצועיים). אסד לא נמצא במצב לתקוף את ישראל. יש לו רק מה להפסיד מזה (וכל הצבא האמריקאי נמצא לו על הגבול, כן?), ואת זה כל השחקנים במשחק יודעים. והוא לא מטורף. אולי לא גאון הדור, אבל לא מטורף. ד) ב-1973 דווקא כן ציפו למתקפה, אבל הדרגים הבכירים התעלמו מהסימנים. וגם זה פחות רלוונטי כיום כי אין לערבים לא כוונה ולא יכולת להתניע כוחות ולשעוט לכיוון ישראל. זו, אני מדגיש, לא דיעה אישית שלי אלא הערכות מבוססות של הצבא. תגיד "אבל אולי הצבא טועה, אז צריך להיערך לכל מקרה", ופה אני רוצה להדגיש נקודה חשובה: אם אתה מוציא משאבים על היערכות לתסריט א', אין לך משאבים לתסריט ב'. אי-אפשר להיות מוכנים להכל. מערכת צריכה להחליט מהם סדרי-העדיפויות שלה, אבל החברה בישראל (לא הצבא, החברה) עדיין מפחדת מדברים שכבר לא יבואו, במקום להסתכל קדימה ולראות מה הבעיות שיש להתמודד איתן בעתיד. ה) בקשר לפעולות התגמול - הן לא כוונו נגד "מפגעים". הפשיטות היו על כפרים שלמים. אם אתה אומר "כפרי מרצחים" אתה נמצא באותה עמדה מוסרית של המחבלים שמפוצצים אוטובוסים. אזרח זה אזרח, או שאתה מאבד כל צידוק מוסרי לפעולות שלך. ו) אני לא חושב שאנחנו "הרעים" והצד השני "הטובים". שני הצדדים עשו מספיק שטויות בחמישים שנה האחרונות. אבל השטויות שלהם לא מעניינות אותי כרגע. מה שמעניין אותי הוא איך ישראל תופסת את עצמה כחברה ואיפה היא מבלפת לעצמה, ואיפה היא תקועה בתפיסות עתיקות ומזיקות. אם אתה מסכים איתי שבלבנון לא היינו צריכים להיות, אל תשכח שבמשך עשרים שנה ישבנו שם, במחיר כבד. אתה זוכר את השנים שכל יום-יומיים היו נהרגים שם חיילים? וזה עוד בלי להזכיר את המיליציה שהעסקנו שם במשרה מלאה. ואז היה קונצנזוס לאומי כמעט מוחלט שאם ניסוג, כל הצפון יישטף קטיושות. והנה, נסוגנו והצפון לא נשטף קטיושות! (זה אותו חיזבאללה שקורא להשמדת ישראל וממומון ע"י אסד. היית מצפה שהם ירוצו לגדר עם שבריה בין השיניים, לא?) אז איך זה? ואם בילפנו את עצמנו כל-כך יפה כל-כך הרבה זמן, יכול להיות שגם עכשיו אנחנו עושים את זה? הנה עובדה מעניינת: בשנת 1985 נהיה שינוי במקור לתגמולי מילואים: האחריות הועברה מהביטוח הלאומי למשרד הביטחון. משעמם לקרוא את זה, נכון? במקום מהכיס הזה שילמו למילואימניקים מהכיס השני. ביג דיל. אבל תראה מה קרה: תוך שנה ירד מספר ימי-המילואים הכללי בשליש. תקרא את זה שוב: שליש שלם. מה קרה? קרה דבר פשוט: עד אז צה"ל זימן מילואימניקים כמה שהוא רצה, מבחינתו בחינם. פתאום זה יצא מהכיס שלו, אז הוא התייעל במכה אחת. תראה איזה יופי. ולא קרה כלום לביטחון הלאומי. סתם הפסיקו לבזבז. צה"ל היום מתחנן שיורידו מעליו את גיוס החובה. זה בזבזני ולא יעיל מבחינתו. הוא מנסה להתייעל (ר' תוכנית "אביב נעורים" מ-1995) אבל חוק גיוס החובה נתקע לו באמצע. לאט לאט הקריטריונים לשיחרור נהיים גמישים יותר. פה מגיעה גם נקודה מעניינת: מי שלא רוצה לשרת בדרך-כלל מוצא לו פתח: קב"ן, רופא, סתם עשיית-צרות כללית - תוך חודשיים אתה בחוץ. הבודדים שמתעקשים לא לקחת את המסלולים ה"אפורים" ודווקא להתעקש על העניין העקרוני נקראים "סרבנים", והם מקבלים על עצמם מחיר כבד של מאסר ללא הגבלה מראש רק בגלל שהם לא מוכנים לעשות אוונטות. אתה יכול לא להסכים איתם, אבל בעיני יש בזה הרבה מהנכון. (אני? לא היה לי אומץ. עשיתי צבא כמו טאטאל'ה, כולל מילואים. ביזיון.) מתוך בני ה-18 כיום, השנתון שלך בערך, אתה יודע כמה יגיעו לעשות יום אחד של מילואים? בערך 10% מהבנים. זהו. אם צה"ל היה צריך כוח-אדם הוא היה מוצא אותו, אבל צה"ל סובל מעודפי כוח-אדם שאין לו מה לעשות איתם בגלל הגידול במחזורי-הגיוס. זו גם הסיבה שכל פעם שהפוליטיקאים של שינוי צועקים "לגייס את החרדים" צה"ל מתקפל. רק זה חסר לו: עוד מאסה של אנשים שאין מה לעשות איתם וצריך להכין להם אוכל כשר למהדרין. מה שחסר לצה"ל זה לוחמים. אם תגיע לקרבי תגלה שאתה טוחן שמונה-שמונה במחסומים חודשים שלמים עם יציאות זוועה. ואז יום אחד תגיע לצריפין על הפנייה ותראה מסביבך המוני חיילים שיוצאים כל יום הביתה ומדברים ביניהם על איך להוציא עוד ועוד גימלים. ואולי תשאל את עצמך: איך זה שאנחנו, עשרים חבר'ה, טוחנים 21 כמו כלבים, ופה יש מאות ליצנים שגומרים לעבוד בארבע ונוסעים לאמא? אל תתבאס, אתם לא באותו צבא בעצם. הם עודפים ואתה נחוץ. ז)האימרה של וגטיוס לפעמים נכונה, אבל יש גם אימרה אחרת (שלא אני המצאתי), שנשמעת לא פחות טוב: הרוצה במלחמה ייכון למלחמה. כי כל מערכת רוצה לשמר את עצמה. זה חוק בסיסי של מדעי-החברה והניהול. צבא נוטה, מעצם קיומו, להצדיק את עצמו, כלומר למצוא לעצמו אויבים, איומים ומשימות. מתפקידה של המערכת האזרחית לרסן את הצבא, אבל בישראל כל השרים גנרלים וראש-הממשלה מצביא, ואין מי שירסן. ח) בנוגע ליוזמות-השלום הערביות: תסלח לי אם לא אפרט, מפאת קוצר-היריעה (בונ'ה, כתבתי חצי ספר פה). החומר קיים בכל ספר היסטוריה נורמלי. סע לספרייה והחכם. נמשיך? עידן
