כאשר אנשים מתים בחוץ
הייתי פשוט עוזב את האגו בצד, ורץ לעזור להם אם אני מסוגל לזה. 10 שנים ניסיתי לבדוק מה לא בסדר עם עצמי... 10 שנים שבהם הייתי יכול לתת מזמני לאדם שבאמת חסר לו, לאנשים שבאמת אין להם דבר בביתם, למקבצי הנדבות, לנדכאי הרוח... כאשר אתה רואה חיה שנפצעה את על בטוח תשכח את עצמך ותקום לעזור, כי לא מדובר כאן בך יותר... הבעייה החלה כאשר הקשבנו לאותם אנשים שטענו כי פגומים אנחנו, ובדרך יכולנו פשוט לשכוח ולהתסכל החוצה עבור הזולת, עבור ילדינו, עבור העולם בו אנו חיים... זהו אחד מן הדברים הכי מספקים לדעת שהינך תורם דבר כלשהוא לזולת, גם אם תבער בך אש אדירה של יצר נקם, הרסנות ותאוות... יש לי כאלו בכמויות, אבל האם מישהו יסבול זאת כאשר חייו של אחר לנגד עיניו? אם לא, מדוע שלא ינסה את אחד מגלגלי הענק האלו בירידי השעשוע, או שיפנק את עצמו בדבר מה נחמד? או שישמע איזה ניגון יפה... זה תמיד יכול להיות טוב ותמיד יכול לפתוח את הלב בסופו של דבר.