אמא של רום
New member
שלום רב!
שלום רב!
היום במקרה נתקלתי בפורום שלכם! קראתי את הקישורים ונדהמתי. אני הייתי ילדה מחוננת. עם כל המאפיינים. אבל כשהייתי ילדה לא ידעו או התעלמו מהמאפיינים. לא רק שלי אלא גם של חברי. בכיתה ד' עברתי את האבחון ואז היה מקובל לתת חוגים באוניברסיטה אחר הצהריים. למעט חוג אחד בביולוגיה שהיה באמת מעניין הודות לצמד מנחים יוצאי דופן לא היה לחוגים אילו כל יתרון על פני כל חוג אחר. למען האמת כשפרשתי הלכתי ללמוד ברידג' עם חברה לא מחוננת ומזה נהניתי הרבה יותר. מה גם שעקב המסגרת הלימודית לא נוצרו קשרים חברתיים, להבדיל מחוגי ספורט או משחקים אחרים כגון ברידג'. אני לא קפצתי כיתה כי אימי הוקפצה בילדותה ולא שכחה את זה לעולם. תודה לאל מזה ניצלתי. בדיעבד ביה"ס זכור לי כחוויה די גרועה. עוד ביסודי שאלתי את אימי למה אני הולכת לשם. אימי השיבה: בשביל החברה. אימי ידעה מנסיונה שבביה"ס לא לומדים. כל מה שלמדתי בביה"ס היה איך לחמוק מהרדאר של המורים: איך בו זמנית לעשות איקס מיקס דריקס, עם שכן אחד, חי-צומח דומם, עם אחר, לפטפט עם שלישית, להתכתב עם רביעית ולקרוא ספר בין הרגליים בזמני הפנוי, ויחד עם זאת שהכל יהיה כתוב במחברת ואוכל לצטט את המורה בדיוק רב כשהיא תופסת אותי. למותר לציין שמורותי לא אהבו אותי, בלשון המעטה. אני הייתי אימתן. בין אם בגלל הידע שלי או בגלל כמות ההפרעות שהייתי מייצרת או שילוב השניים. היתה לי רק מורה אחת בכיתה ד' שהבינה לליבי וסיכמה איתי שאינני חייבת להקשיב או להשתתף, כל עוד אני שקטה ועומדת בבחינות. אותה שנה פרחתי וסופסוף היה לי א' בהתנהגות..... בהמשך למדתי לברוח לספריה..... הכי היה לי כיף כשבכתה ו' חליתי בצהבת ונעדרתי קרוב לחודש מהלימודים. חיסלתי להנאתי ספרי ביולוגיה של תיכון... אני מודה שעיקר מעמדי החברתי נבנה על יכולתי המרשימה לעזור לאחרים (בדרכים לא חוקיות בעיקר - העתקת שיעורי בית ובחינות), ועל היותי מוקד בידור מושך אש בשיעורים. בהפסקות לא הייתי שווה הרבה, כי איש הרי לא טורח לקדם אף אחד בביה"ס בדברים בהם הוא חלש (כגון ספורט), אלא לכל היותר להדביק תוויות - מי טוב ומי לא. החברה לרוב לא התאימה. אבל היום, להבדיל מאז אינני חייבת להסתופף בקרב אנשים שאין לי כל שפה משותפת איתם. הדבר הטבעי הוא שבחרתי במקצוע ההולם את כישורי ומטבע הדברים אחוז האנשים איתם אין לי כלל תקשורת במקצוע שלי הוא יחסית נמוך. אם זה כך, מדוע ההיתי צריכה לעבור את העינוי הזה? מדוע חופש טבעי המוקנה למבוגרים ובו הם יכולים לפרוח ולהתפתח אינו מגיע לילדים? בואו נחשוב רגע. מי מכם היה מחזיק בעבודה אפילו שבוע אילו היתה לכם אינטגרציה? נסו לדמיין את עצמכם הולכים לעבודה ומבלים את כל היום בחברת סמכות מטומטמת שאתם מביסים בכל אספקט למעט הגיל, ואנשים בגילכם שחוץ מהגיל אין לכם כל דבר משותף. ההתעניינות שלהם מגיעה מקסימום לאופרות הסבון, והמבצעים בסופר. ומה שמדברים עליו כל היום לא מעניין לא אתכם ולא אותם, והחומר מוגש כאמור ע"י אותה סמכות מוזכרת ואינו מעניין גם אותה משום מה..... מישהו מכם היה מחזיק מעמד? משום מה בילדותי מערכות החברות נבנו על בסיס מגורים ותחביבים: למעשה לא היה לי שום חבר מכיתתי וזה לא היה נדיר. היתה החבורה של הבלוק, שהיתה רב גילאית. איתם רכבנו על אופניים וסקטים ושיחקנו מחבואים ובנינו סוכה. ואחר כך היתה תנועת הנוער בה דיברו על ערכים (לא קשור לאינטלקט ומעניין את כולם, וניתן ע"י בן נוער משולהב), וחוגים - איש לפי העיניין שלו! אילו מחקתם את בית הספר לא היה משתנה בכלום המערך החברתי, ואילו הרבה סבל, מלחמות, נסיון לשמר בטחון עצמי ודימוי עצמי ולשמור על גחלת השכל היו נחסכים. בני גם מחונן. הוא כבר בגן חובה. הוא כנראה עוד יותר חכם ממני וקשה לו יותר בהתאמה. אני מוצאת את עצמי נבוכה כמו אימי בשעתה. היא לא רצתה שאסבול כמוה ולכן מנעה הקפצת כיתה. אבל אני יודעת שזה יותר עמוק. רובנו לא ממצים את הפוטנציאל כי אנחנו מבלים חלק ניכר מחיינו במאמבק כנגד הטמטום האדיר סביבנו. בכך אנחנו מבזבזים משאבים, זמן כשרונות, בטחון עצמי וגם החברה מפסידה. אין לי שמץ ספק שהיום המרוכז איננו פתרון כשם שהחוגים שלי לא היו. אין לי שמץ ספק שגם הקפצת כיתה איננה פתרון. בכלל אני סבורה שבית ספר גם איננו פתרון, אבל אין ביכולתי לספק לבני תחליף. מנסיון החיים שלי ושל אנשים דומים שאני מכירה, אני סבורה שכדי להפיק את מירב הפוטנציאל מאנשים מחוננים וכדי שהם יהיו מאושרים חייבים לספק להם גירוי אינטלקטואלי אינדיבידואלי מתאים, ומהצד השני כלים לפתח את מה שחלש. כשלאדם יש תכונות כל כך בולטות בפאן אחד לרוב יש חסר בולט בפאן אחר. אני כל חיי הייתי חלשה בספורט. לא שאינני יכולה. אבל במסגרת הרגילה איש לא ניסה אפילו לעזור לי. רק בבגרותי כשהצטרפתי למועדון אומנויות לחימה מצאתי מורה שהתאים את עצמו לכל תלמיד והפיק מכל אחד את המקסימום. פרחתי. הלוואי והייתי פוגשת אותו קודם! ילדים אילו זקוקים לפתח גם כישורים מעשיים וגם אינטיליגנציה רגשית וקשה מאוד לפתח את זה כשאתה עובד בסביבה שבה אין לך כל שפה משותפת עם החברים. אחרי הכל גם ילדים רגילים היו מתקשים לפתח את זה לו היו יחידים בסביבה של ילדים עם פיגור קל. לסיכום אני מחפשת סביבה שבה החל מכיתה א' יש כיתה של ילדים מחוננים, לפחות אחת כזו, שיכולה לתת מענה גם לצרכים האחרים. מישהו מכיר משהו כזה?
שלום רב!
היום במקרה נתקלתי בפורום שלכם! קראתי את הקישורים ונדהמתי. אני הייתי ילדה מחוננת. עם כל המאפיינים. אבל כשהייתי ילדה לא ידעו או התעלמו מהמאפיינים. לא רק שלי אלא גם של חברי. בכיתה ד' עברתי את האבחון ואז היה מקובל לתת חוגים באוניברסיטה אחר הצהריים. למעט חוג אחד בביולוגיה שהיה באמת מעניין הודות לצמד מנחים יוצאי דופן לא היה לחוגים אילו כל יתרון על פני כל חוג אחר. למען האמת כשפרשתי הלכתי ללמוד ברידג' עם חברה לא מחוננת ומזה נהניתי הרבה יותר. מה גם שעקב המסגרת הלימודית לא נוצרו קשרים חברתיים, להבדיל מחוגי ספורט או משחקים אחרים כגון ברידג'. אני לא קפצתי כיתה כי אימי הוקפצה בילדותה ולא שכחה את זה לעולם. תודה לאל מזה ניצלתי. בדיעבד ביה"ס זכור לי כחוויה די גרועה. עוד ביסודי שאלתי את אימי למה אני הולכת לשם. אימי השיבה: בשביל החברה. אימי ידעה מנסיונה שבביה"ס לא לומדים. כל מה שלמדתי בביה"ס היה איך לחמוק מהרדאר של המורים: איך בו זמנית לעשות איקס מיקס דריקס, עם שכן אחד, חי-צומח דומם, עם אחר, לפטפט עם שלישית, להתכתב עם רביעית ולקרוא ספר בין הרגליים בזמני הפנוי, ויחד עם זאת שהכל יהיה כתוב במחברת ואוכל לצטט את המורה בדיוק רב כשהיא תופסת אותי. למותר לציין שמורותי לא אהבו אותי, בלשון המעטה. אני הייתי אימתן. בין אם בגלל הידע שלי או בגלל כמות ההפרעות שהייתי מייצרת או שילוב השניים. היתה לי רק מורה אחת בכיתה ד' שהבינה לליבי וסיכמה איתי שאינני חייבת להקשיב או להשתתף, כל עוד אני שקטה ועומדת בבחינות. אותה שנה פרחתי וסופסוף היה לי א' בהתנהגות..... בהמשך למדתי לברוח לספריה..... הכי היה לי כיף כשבכתה ו' חליתי בצהבת ונעדרתי קרוב לחודש מהלימודים. חיסלתי להנאתי ספרי ביולוגיה של תיכון... אני מודה שעיקר מעמדי החברתי נבנה על יכולתי המרשימה לעזור לאחרים (בדרכים לא חוקיות בעיקר - העתקת שיעורי בית ובחינות), ועל היותי מוקד בידור מושך אש בשיעורים. בהפסקות לא הייתי שווה הרבה, כי איש הרי לא טורח לקדם אף אחד בביה"ס בדברים בהם הוא חלש (כגון ספורט), אלא לכל היותר להדביק תוויות - מי טוב ומי לא. החברה לרוב לא התאימה. אבל היום, להבדיל מאז אינני חייבת להסתופף בקרב אנשים שאין לי כל שפה משותפת איתם. הדבר הטבעי הוא שבחרתי במקצוע ההולם את כישורי ומטבע הדברים אחוז האנשים איתם אין לי כלל תקשורת במקצוע שלי הוא יחסית נמוך. אם זה כך, מדוע ההיתי צריכה לעבור את העינוי הזה? מדוע חופש טבעי המוקנה למבוגרים ובו הם יכולים לפרוח ולהתפתח אינו מגיע לילדים? בואו נחשוב רגע. מי מכם היה מחזיק בעבודה אפילו שבוע אילו היתה לכם אינטגרציה? נסו לדמיין את עצמכם הולכים לעבודה ומבלים את כל היום בחברת סמכות מטומטמת שאתם מביסים בכל אספקט למעט הגיל, ואנשים בגילכם שחוץ מהגיל אין לכם כל דבר משותף. ההתעניינות שלהם מגיעה מקסימום לאופרות הסבון, והמבצעים בסופר. ומה שמדברים עליו כל היום לא מעניין לא אתכם ולא אותם, והחומר מוגש כאמור ע"י אותה סמכות מוזכרת ואינו מעניין גם אותה משום מה..... מישהו מכם היה מחזיק מעמד? משום מה בילדותי מערכות החברות נבנו על בסיס מגורים ותחביבים: למעשה לא היה לי שום חבר מכיתתי וזה לא היה נדיר. היתה החבורה של הבלוק, שהיתה רב גילאית. איתם רכבנו על אופניים וסקטים ושיחקנו מחבואים ובנינו סוכה. ואחר כך היתה תנועת הנוער בה דיברו על ערכים (לא קשור לאינטלקט ומעניין את כולם, וניתן ע"י בן נוער משולהב), וחוגים - איש לפי העיניין שלו! אילו מחקתם את בית הספר לא היה משתנה בכלום המערך החברתי, ואילו הרבה סבל, מלחמות, נסיון לשמר בטחון עצמי ודימוי עצמי ולשמור על גחלת השכל היו נחסכים. בני גם מחונן. הוא כבר בגן חובה. הוא כנראה עוד יותר חכם ממני וקשה לו יותר בהתאמה. אני מוצאת את עצמי נבוכה כמו אימי בשעתה. היא לא רצתה שאסבול כמוה ולכן מנעה הקפצת כיתה. אבל אני יודעת שזה יותר עמוק. רובנו לא ממצים את הפוטנציאל כי אנחנו מבלים חלק ניכר מחיינו במאמבק כנגד הטמטום האדיר סביבנו. בכך אנחנו מבזבזים משאבים, זמן כשרונות, בטחון עצמי וגם החברה מפסידה. אין לי שמץ ספק שהיום המרוכז איננו פתרון כשם שהחוגים שלי לא היו. אין לי שמץ ספק שגם הקפצת כיתה איננה פתרון. בכלל אני סבורה שבית ספר גם איננו פתרון, אבל אין ביכולתי לספק לבני תחליף. מנסיון החיים שלי ושל אנשים דומים שאני מכירה, אני סבורה שכדי להפיק את מירב הפוטנציאל מאנשים מחוננים וכדי שהם יהיו מאושרים חייבים לספק להם גירוי אינטלקטואלי אינדיבידואלי מתאים, ומהצד השני כלים לפתח את מה שחלש. כשלאדם יש תכונות כל כך בולטות בפאן אחד לרוב יש חסר בולט בפאן אחר. אני כל חיי הייתי חלשה בספורט. לא שאינני יכולה. אבל במסגרת הרגילה איש לא ניסה אפילו לעזור לי. רק בבגרותי כשהצטרפתי למועדון אומנויות לחימה מצאתי מורה שהתאים את עצמו לכל תלמיד והפיק מכל אחד את המקסימום. פרחתי. הלוואי והייתי פוגשת אותו קודם! ילדים אילו זקוקים לפתח גם כישורים מעשיים וגם אינטיליגנציה רגשית וקשה מאוד לפתח את זה כשאתה עובד בסביבה שבה אין לך כל שפה משותפת עם החברים. אחרי הכל גם ילדים רגילים היו מתקשים לפתח את זה לו היו יחידים בסביבה של ילדים עם פיגור קל. לסיכום אני מחפשת סביבה שבה החל מכיתה א' יש כיתה של ילדים מחוננים, לפחות אחת כזו, שיכולה לתת מענה גם לצרכים האחרים. מישהו מכיר משהו כזה?
