שלום רב, עזרתכם...
רציתי לא להלאות בעובדות אבל אין ברירה כדי שהתמונה הכללית תובן. תחילה העובדות. אח של בעלי הוא הבכור מבין ארבעה ילדים (בעלי אחריו בתור), בן 35, רווק, בקושי עובד (עבודות מזדמנות או שלפעמים יושב בבית ללא מעש),לא נראה מי יודע מה, קצת מלא במצב הנוכחי הוא זה שישן על הרצפה בסלון כשלכל האחים שלו יש חדר כל אחד, גם זה סיפור בפני עצמו. הוא כל הזמן מתלונן על כאבים ברגליים/בגב ושבגלל זה הוא לא יכול לעשות ספורט ולתפקד. כל יום יוצא מחדש בצהרות שייפגע בעצמו ודורש מההורים שיבואו איתו לרופאים כי הם לא מוצאים מה הבעיה או שהטיפול מלווה תלאות וייסורים. סתם נראה כאילו הוא נהנה לרבוץ כל היום על הספה ומחפש תירוץ כדי להישאר בבית ולא לעבוד יותר מדיי. מיותר לציין שהוא כלל וכלל לא עצמאי בשום פעולות היום הנורמליות. דעתי האישית בלבד זה שהוא דורש תשומת לב ולאף אחד במשפחה אין כבר כח לשמוע את התלונות שלו. האחים היותר קטנים ( בגילאים 28,24) לא רוכשים לו כלל כבוד ואף מזלזלים בו, גם כי נמאס להם לשמוע את ההתבכיינות הזאת. דבר נוסף שקשור לכל הסיפור שלדעתי הוא הבסיס לכל הבעיות, לפני 30 שנה נדרס למוות אח שלהם שהוא היה הבכור. נדרש בגיל 4 בתאונת דרכים ומאז לא מדברים עליו ולא מזכירים את שמו בבית. לדעתי הבחור הזה סבל הכי הרבה בילדות שלו וזה השפיע על כל החיים. אני בתור הכלה שהצטרפה לא מזמן, מרגישה שאין לי מילה להתערב ולכן לא עושה כלום בעניין אבל מצד שני קשה לי לראות את המשפחה ככה, את ההורים שכל פעם סופגים צעקות, האחים שמתביישים באח הגדול וכבר על גבול השנאה אליו והאח הזה שפשוט סובל כל יום... מה אפשר לעשות? להעלות בפניו את האפשרות לפסיכולוג? יש המלצות לפסיכולוגים מתאימים? יש אפשרויות אחרות לטיפול או פשוט להישאר בצד ולא לעשות כלום? תודה רבה רבה על התייחסותכם!
רציתי לא להלאות בעובדות אבל אין ברירה כדי שהתמונה הכללית תובן. תחילה העובדות. אח של בעלי הוא הבכור מבין ארבעה ילדים (בעלי אחריו בתור), בן 35, רווק, בקושי עובד (עבודות מזדמנות או שלפעמים יושב בבית ללא מעש),לא נראה מי יודע מה, קצת מלא במצב הנוכחי הוא זה שישן על הרצפה בסלון כשלכל האחים שלו יש חדר כל אחד, גם זה סיפור בפני עצמו. הוא כל הזמן מתלונן על כאבים ברגליים/בגב ושבגלל זה הוא לא יכול לעשות ספורט ולתפקד. כל יום יוצא מחדש בצהרות שייפגע בעצמו ודורש מההורים שיבואו איתו לרופאים כי הם לא מוצאים מה הבעיה או שהטיפול מלווה תלאות וייסורים. סתם נראה כאילו הוא נהנה לרבוץ כל היום על הספה ומחפש תירוץ כדי להישאר בבית ולא לעבוד יותר מדיי. מיותר לציין שהוא כלל וכלל לא עצמאי בשום פעולות היום הנורמליות. דעתי האישית בלבד זה שהוא דורש תשומת לב ולאף אחד במשפחה אין כבר כח לשמוע את התלונות שלו. האחים היותר קטנים ( בגילאים 28,24) לא רוכשים לו כלל כבוד ואף מזלזלים בו, גם כי נמאס להם לשמוע את ההתבכיינות הזאת. דבר נוסף שקשור לכל הסיפור שלדעתי הוא הבסיס לכל הבעיות, לפני 30 שנה נדרס למוות אח שלהם שהוא היה הבכור. נדרש בגיל 4 בתאונת דרכים ומאז לא מדברים עליו ולא מזכירים את שמו בבית. לדעתי הבחור הזה סבל הכי הרבה בילדות שלו וזה השפיע על כל החיים. אני בתור הכלה שהצטרפה לא מזמן, מרגישה שאין לי מילה להתערב ולכן לא עושה כלום בעניין אבל מצד שני קשה לי לראות את המשפחה ככה, את ההורים שכל פעם סופגים צעקות, האחים שמתביישים באח הגדול וכבר על גבול השנאה אליו והאח הזה שפשוט סובל כל יום... מה אפשר לעשות? להעלות בפניו את האפשרות לפסיכולוג? יש המלצות לפסיכולוגים מתאימים? יש אפשרויות אחרות לטיפול או פשוט להישאר בצד ולא לעשות כלום? תודה רבה רבה על התייחסותכם!