שלום קצת רוצה לשתף ...

[y8y8]

שלום קצת רוצה לשתף ...

אז ככה אני סטודנטית תואר ראשון, בת 23 מהמרכז. והפרעות אכילה- תמיד היו כמובן. היום אני נראת בנאדם רגיל לחלוטין! אף אחד מהחברים הקרובים לא יודע שיש לי בעיות כאלה. כשאני אומרת באנדם רגיל לחלוטין זה מבחינה חיצונית- לא רזה מספיק, שוקלת קצת מעל מה שאני אמורה לשקול על פי הBMI. הבעיה זה כמובן- לא איך שאני נראת..אלא איך שאני מרגישה.תמיד מרגישה לא מספיק רזה וזה.. אבל בלימודים זה קשה לי יותר, במיוחד השנה. השנה השנייה תמיד לחוצה יותר ואני מוצאת את עצמי בלי חשק לקום ללימודים, כמו עכשיו למשל.ההורים לא יודעים כמובן. היתה תקופה שהייתי הולכת לדיאטנית ולפסיכולוגית- ואז היה לי אצל מי לפרוק והייתי יותר מאוזנת, אבל הפסקתי את כל הטיפולים בעיקר בגלל ש"לא נעים לי שאבא משלם", הרי ידוע שפסיכולוגית זה 300 שח למפגש, ודיאטנית 200 שח למפגש. במקום זה התחלתי לעבוד כמו שכל האנשים הנורמלים בגילי עושים, לא רציתי להגיש טפילה על ההורים אז התחלתי לעבוד, ועכשיו אני לומדת כל השבוע ובסופשים עובדת. אני יודעת שאני צריכה לחזור לטיפולים- דחוף, כי שוב מתחילים לי רגשות אובדניים ומייאשים. אבל איך אני יגיד את זה לאבא? "אבא תשמע, מסתבר שאני שוב פסיכית כמו שהייתי לפני שנתיים, אז אני חייבת להפסיק לעבוד ולחזור לטיפולים שעלו לך הון". אני לא יודעת איך להגיד להם את זה, אני מרגישה שזה ממש ללכת אחורה, אבל מצד שני אני מרגיש השאם אני לא יעשה את זה- מצבי יהיה חמור בהרבה ואני אגיע למצב שאצטרך להפסיק את התואר וכאלה.. עצה קטנה ממישהו שזה קרה לו?? תודה תודה.. אני מחבקת את כולכן, מזל שיש פורומים כאלה. באמת.

 

[clastic]

כמובן? כמובן??

"והפרעות אכילה תמיד היו" - כמובן. "ההורים לא יודעים" - כמובן. אם היית כותבת את כל אלה בציניות, הייתי אומר - מילא. א. הפרעות אכילה לא "כמובן תמיד היו". בטח לא "כמובן", ובטח שלא "תמיד". (גם אם לפעמים זה מרגיש ככה). ב. שוב אני מרגיש שאין יותר טוב מאשר לצטט.. "כשאני אומרת באנדם רגיל לחלוטין זה מבחינה חיצונית- לא רזה מספיק, שוקלת קצת מעל מה שאני אמורה לשקול על פי הBMI". אז... תת סעיף ב'1: בן אדם רגיל לחלוטין, כפי שאת טוענת שאת - מתנהג ונראה 'רגיל' כהגדרתו. הוא גם שוקל 'רגיל'. הוא לא 'לא רזה מספיק'. ואם יש לו מזל, הוא לא יודע מה פירוש המונח 'BMI'. תת סעיף ב'2: אדם שסובל מהפרעת אכילה (תרשי לי לסווג אותך ככזו?) אף פעם לא אובייקטיבי לגבי איך שהוא נראה. האמת היא שאף אחד לא אובייקטיבי לגבי איך שהוא נראה, אז על אחת כמה וכמה אדם שמסנן את המידע דרך משקפיים מעוותות ובו-זמנית מבקר את עצמו עד טירוף. תת סעיף ב'3: אחרי שהסברנו על עניין החיצוניות, נשללת ממך הלכה למעשה הזכות להגיד על עצמך שאת לא רזה מספיק. לא בהכרח כי את טועה או לא מבינה בזה - אלא פשוט כי את לא מסוגלת לשפוט בבהירות, בטח לא את החיצוניות של עצמך. תת סעיף ב'4: אנקדוטה אחרונה: BMI זה בולשיט. קל לתמרן את הנתון חסר החשיבות הזה, ולא משנה כמה מתמרנים אותו - מלכתחילה הוא לא מייצג שום דבר חוץ מהיחס בין משקל לגובה (בלי לשקלל בכלל נתונים על מבנה הגוף, כמות רקמות שריר ועוד כהנה וכהנה מאפיינים קריטיים לאינדיקציה בעלת ערך). עבור הרבה אנשים BMI מייצג נתון אמיתי רק בערכים הקיצוניים שלו - ז"א הוא יודע לנבא תת-תזונה חריפה או השמנת יתר חמורה. בתחומי הביניים צריך להיות אדם מאוד ממוצע כדי להתאים לקריטריונים הדביליים של חישוב BMI, ומצב הנבדק בפועל יכול להיות יותר טוב או יותר חמור מהנתון המתקבל. בהקשר הזה ולפני שיכעסו עלי אני מדגיש: אם דיאטנית איבחנה וקבעה תת / עודף משקל - אבחנתה מקצועית ונכונה. ג. התשובה היא כן. דברי עם ההורים. דברי איתם דברי איתם דברי איתם. ללמוד כל השבוע, לעבוד בסופי השבוע (במקום לנוח ו/או להשלים פערים בלימודים) וללכת לטיפול שבמהלכו חווים לפעמים גם פירוקי מתח משמעותיים - יכול להביא להחמרה והגברת כל הקשיים (חלילה). אני אומר יותר מזה - תארי לך שהמצב היה הפוך והילדה שלך הייתה עוברת את מה שאת עוברת. היית מעלה בדעתך שהיא לא תיגש לדבר איתך? היית מעלה בדעתך שהיא תקח ממך את זכותך הטבעית כהורה דואגת ואוהבת לעזור לבתך בעת מצוקה?. אני חושב שבין השורות שלך אפשר גם להבין שהקשר עם ההורים הוא די טוב והם כבר תמכו בעבר. כך לפחות אני מרגיש, מקווה שאני לא טועה. תני להם לתמוך בך שוב. תני לעצמך להיתמך על ידיהם, לפחות קצת, שוב. ד. לא הבנתי את הפיקציה לגבי מחירי הטיפולים. יש כ"כ הרבה מרפאות מעולות (הטובות ביותר למעשה) שתוכלי לגשת אליהן בחינם ע"י הפנייה מקופת חולים. רמב"ם, תה"ש, שמעתי עם על איכילוב... לשמחתי אני לא מאוד מתמצא אבל בטח יש כאן מי שידענו לכוון אותך. ה. נסי לא להפסיק את התואר. הלימודים הם מסגרת. מסגרת, עבור רוב (לא כל) בני האדם עוזרת לשמור על שגרה תקינה, על דרך חיים בריאה יותר והיא גם עוזרת להרחיק מדיכאון שמקורו בחוסר מעש. גם כאן - אם זה מצריך להיעזר בהורים (רגשית, כלכלית) - כדי לעזור לך להישאר במסגרת - אני ממליץ על כך מאוד. ו. יותר מדי סעיפים, יותר מדי פורמאליות... בהצלחה בהכל

 

[y8y8]

גרמת לי לבכות. תודה)

 

[ג ר נ י ו ם]

ברוכה הבאה

נכנסת בתקופה קצת אינטנסיבית כאן, אל תתני לזה להפריע לך להרגיש לגמרי בבית, טוב?

פרט לכך, המגיב הנבון מעליי כתב את כל מה שיכולתי להגיד (ועוד בנקודות!). אני מסכימה עם כל מילה, וללכת לטיפול זה לא להיות פסיכית - זה בדיוק להפך - להחליט שאת מסרבת לפסיכיות הזאת וסופסוף עושה משהו מיטיב עבור עצמך. מקווה שתאזרי את האומץ לפנות להורים שוב... בינתיים, שוב - ברוכה הבאה

 

[y8y8]

תודה מתוקה, אני יסביר את עצמי קצת יותר טוב:

המשפחה שלי היא מעין משפחה "מושלמת". או ככה אבא שלי לפחות מאמין והוא כל הזמן אומר את זה.\ מיותר לציין שלאף אחד אין בעיה דומה לשלי, אני המקרה המוזר ביותר במשפחה. ועם זאת כולם אוהבים אותי ומחבקים אותי. אבל אבא שלי הרי חי בסרט שאני "בסדר" ושאני עושה תואר, ושאני משקיעה ולא מבזבזת לו את הכסף. והוא כל כולו שקוע בעבודה כל היום, הוא מת על העבודה שלו והוא עמוס, נמצא כל יום בעבודה עד 8 בערב. אמא שלי מתוקה להפליא ואוהבת אותי אבל היא באמת לא מבינה כלום בנושא הזה של הפרעות אכילה והיא גם לא מזדהה איתי (למרות שתכלס יש לה גם הפרעה כזו או אחרת) כשאני באה לדבר עם אחד מהם אז בדרך כלל לא יוצא שום דבר טוב מזה, כי התחושה שלהם זה תמיד שזה אשמתם, שאני מאשימה אותם ושהם כנראה נכשלו כהורים אם אני מרגישה ככה (אובדנית ומיואשת). ברגע שנדמה להם שאני מאשימה אותם (למרות שאני ממש משתדלת שזה לא יקרה ובוחרת את המילים שלי היטב!) הם תמיד איכשהו מגיעים למצב של התגוננות ואז במקום לעזור הם רק "מפילים" אותי עוד יותר, אומרים לי משפטים כמו:"תפסיקי עם זה כבר..אין לנו זמן לזה. תטפלי בעצמך, תקחי אחריות". ורוב הזמן אני באמת מצליחה לקחת "אחריות" ומתגברת על המשברים האלה. אבל הפעם לא. הפעם אני מרגישה לא רק לחץ מכיוון ההפרעת אכילה אלא גם לחץ מהלימודים באותו הזמן ולכן אני חוששת לגורלי. איך אני בכל זאת ניגשת אליהם ומבקשת כסף לפסיכולוגית \לדיאטנית מבלי שהם ייבהלו?

 

[clastic]

הזדהות מצד ההורים, תחושת אשמה ועוד

בטח כבר כתבתי את זה 800 פעם בעבר, אז עבור כל מי שמרגיש/ה שאני תקליט שבור - עמכם הסליחה כבר עכשיו. ראשית, לגבי זה שאימא לא מזדהה איתך. אחרי תקופה לא קצרה של חולי מוסתר היטב, הלכתי לספריית בית הספר. כיתה י"א לדעתי. אני מדבר איתך על זמנים בהם התחלתי כבר להבין שמשהו בהתנהגות שלי, שלא לומר - בי, לא לגמרי בסדר. אני מניח שכבר הכרתי את המונח "הפרעת אכילה" גם אם לא קישרתי אותו באופן ישר אלי, עובדה שהראש והרגליים הובילו אותי ישירות למדף הספרים בנושא. שלפתי ספר מהמדף. בשלב הזה קרה דבר שמאוד לא ציפיתי לו: תארי לך לפתוח ספר, שנכתב ע"י אדם זר שלא מכיר אותך, ממדינה זרה ורחוקה, ובספר מתוארים לפרטי פרטים האקטים שאת מבצעת, סדר היום המעוות שאת מנהלת, מחשבות רעות שאת חושבת. הייתי בסוג של שוק, ואולי אז ירד אסימון כבד במיוחד. עבר עוד זמן עד שעזרתי אומץ לשוחח עם אבא. שאח"כ דיבר גם עם אימא, ושניהם דיברו איתי. הם אמרו הרבה דברים, אבל דבר אחד לא ניכר עליהם: הזדהות. אפילו לא קצת. ואני? אני מאוד כעסתי. ולא הבנתי. למה הם לא מבינים? זו הייתה שגרת היום-יום שלי, והיא הושרשה עד כדי כך עמוק שכבר לא יכלתי לשער שמישהו נוהג אחרת ממני. מה ז"א "לאכול ולא להקיא את זה אחר-כך"? מי המטורף שעושה דבר כזה? רק אחרי כמה שנים הגעתי להבנה שאני שמח, מאוד שמח, שהם לא הזדהו ולא הבינו. מפני שהדרך היחידה להבין -הדרך היחידה להזדהות באמת - היא להיות שם (בעבר או בהווה). וההורים שלי, לשמחתי - מעולם לא היו שם, ולא יוכלו לעולם להבין. ואם כדי להבין ולהזדהות איתי הם צריכים לעבור משהו ממה שעברתי - הריני מוותר להם על ההזדהות. אז אל תצפי להזדהות. לא מההורים. צפי לתמיכה, לרצון לעזור (גם כשלא יודעים בדיוק מה ואיך). ושמחי באלה, גם כי הם נפלאים וגם כי כמעט כל אחד כאן מכיר אנשים שלא הצליחו לרתום את ההורים לעזרתם. ההתגוננות מצד ההורים. מוכר לי, מוכר לי היטב. אני מנסה לנער מעלי את האינסטינקט לשוב לדחוף את הסיפור האישי שלי, דחף שמגיע כנראה מצורך (לא אופייני לי) לפרוק ומזה שיש לי משם דוגמאות טובות. לכן אסתפק במילות הבנה, ובזה: ההתגוננות הזו, יש בה משהו מאוד יפה אם חושבים על זה. ממה הם מתגוננים? הם מתגוננים מפני האפשרות שהם פגעו בך. הם מתמודדים עם הרבה דברים, קשה להם עד כדי בלתי אפשרי להתמודד עם המחשבה שהם אולי, בטעות, איכשהו - פגעו בך. אצל אבא שלי זה בא לידי ביטוי בזה שהוא פשוט לא מוכן בשום אופן לשמוע, אצל אימא זה בא לידי ביטוי בזה שהיא מתחילה לבכות עד שלא ניתן לדבר איתה (כן כן, לא התאפקתי...). ההורים מתגוננים כי גם להם קשה. וגם כשאת עושה הכל כדי להמתיק את הגלולה, גם כשאת עושה הכל כדי לא להישמע מאשימה - הם עושים את זה לעצמם ונאטמים. אולי, יום אחד, יהיו מסוגלים להקשיב ולשמוע את הדברים. ואולי לא. ואמירה אחרונה בנוגע לכסף - שב ומזכיר - יש מקומות טובים (הכי טובים) - והם בחינם. אם את מתעקשת על מסגרת אחרת, ואני לא יודע מאיזו סיבה - אני מציע שתדברי עם אבא. בלי להאשים, רק להגדיר מה את צריכה ומבקשת.

 

[secret self]

אז ככה...

ראשית, צר לי לקרוא על הנרקסיזם של הורייך. אני מצטערת אם זה נשמע בוטה, אבל התנהלותם כפי שאת עצמך תיארת פה הצליחה לעורר בי כעס. ואולי זו סוג של הזדהות עם הכעס שאת לא מעיזה לבטא פה (ואולי בכלל) כלפיהם... בכל מקרה, מאחר והינך בגירה וככל הנראה מעוניינת לקחת אחריות ולעזור לעצמך, אני תוהה אם אין מקום להשתחרר גם מהעזרה שלהם במימון הטיפול. את יכולה, למשל, לפנות לשירותים השונים של קופות החולים וביניהם גם המרפאות להפרעות אכילה בתל השומר, הנוטרים (רעננה), בי"ח רמב"ם, בי"ח הסדה וכו'. הטיפולים שם כוללניים (טיפול פרטני ו/או קבוצתי + דיאטני) ומסובסדים. וחוץ מזה, ברוכה הבאה לפורום