ציףציף1000
New member
טוב, בוא נבחן את טענותיך אחת לאחת
למרות שהנושא נטחן כאן בפורום מאות פעמים קודם. AHM אינו פרוג. כאמור, הגדרה מוסיקולוגית לכל ז'אנר שהוא אינה נכונה. אם אצייר היום שעון נמס, האם זה יהיה ציור סוריאליסטי? לא, כי הסצינה הזו הסתיימה לפני עשורים רבים. הפלוידים לא השתייכו לזרם הפרוג, ולא עשו פרוג. הם גם לא ראו עצמם כעליונים על אף אחד אחר, הם פשוט עשו מה שבא להם באותו רגע. ובדיוק זה מה שהפך אותם למעניינים כל כך: הם לא הלכו שבי אחר טרנדים (בשנות השבעים) ולא ניסו לחקות אחרים. במובן הזה, הם היו יוצאי דופן. מצד שני, היו להם את הבעיות שלהם בגלל זה. "הושפעו מהפסיכדליה"? פינק פלויד היו בין ממציאי הפסיכדליה, והאחראים העיקריים בבריטניה, בשנים 1966-1967, לקידום הסצינה הזו. הם היו, בעברית פשוטה, להקת הפסיכדליה המובילה, וחזונו של סיד בארט הזין אלפי להקות ואמנים שבאו אחריהם. הפסיכדליה הביאה להרבה מאוד דברים בתרבות האנגלית (והעולמית). ושים לב שאמרתי "תרבות", ולאו דווקא מוסיקה, כיוון שהפן המוסיקלי היה רק פן אחד של תרבות זו. בנוסף על המוסיקה, פסיכדליה כללה גם אפנה, אמנות פלסטית, קולנוע, תרבות מסיבות, ספרות - ובכלל תפישת עולם שלמה. כאמור, בעקבות הפסיכדליה חלו מספר דברים באנגליה. הפרוג היה אחת מההתפתחויות האלו - לא היחידה. שים לב גם למהלכים שהביאו להתפתחות הפרוג [על רגל אחת, אבל ניחא]: החדשנות של הפסיכדליה ופריצת המסגרות המקובלות של שירי פופ הביאה בתחילה לנסיינות וחדשות ברוק בכלל - ובקטגוריה הזו ניתן לכלול כמעט את כל מי שפעל בסוף שנות השישים - אבל בתחילת שנות השבעים החדשנות הזו התקבעה, והפכה לנאו-שמרנות. וזה הפרוג. למעשה, תפישת העולם של הפרוג, הערכים בהם דגל, היו הפוכים לפסיכדליה וסתרו אותה, ובמידה מסויימת היו ריאקציה כנגדה. (ובדומה, ה"בלוז בום" בסוף שנות השישים, והפולק-רוק הבריטי, היו אף הם ריאקציה שמרנית כלפי הפסיכדליה - אבל זה כבר סיפור נפרד, ומעניין בפני עצמו). אגב, לא ידעתי שגילמור לא אהב פסיכדליה. נשמע קצת משונה. הפלויד לא התחילו את הפרוג, ולא מוכרים לי מקורות שטוענים כך (ותאמין לי שקראתי הרבה). הפרוג גם לא היה "מהפכה". שים לב לתאור שנתתי למעלה: כל התפתחות מוסיקלית היא אבולוציונית - התפתחות טבעית משורשים שהיו מקודם. בנוסף, ולמרבית ההפתעה, הפרוג היה רק אחד הסגנונות שהיה קיים באותה תקופה (תחילת שנות השבעים), ואף לא הפופולרי שבהם. בישראל נהוג לחשוב שהפרוג היה דומיננטי - אבל זה פשוט לא נכון. אני רואה ממה שכתבת שלא ברורה לך בדיוק ההתפתחות של הפרוג, מניין הוא בא ולאן הוא שאף. אני לא מתכוונת ללמד את הנושא על רגל אחת (או בכלל), אבל אמליץ לך הן להאזין למקורות, והן לקרוא ספרות רצינית. ובכל זאת, אני לא יכולה להתאפק: כל הלהקות הבריטיות בשנות השישים באו בדיוק מאותו מקום; כולם החלו כלהקות R&B, חיקוי למוסיקה אמריקאית, ובהדרגה החלו ליצור מוסיקה משל עצמם. הלהקות המוצלחות (והמצליחות) יותר היו אלו שהיו להן כותבי שירים מוכשרים. האחרות, הצליחו במידה כזו או אחרת על ידי חיקוי והליכה אחרי טרנדים. (לפינק פלויד היה מזל: היה להם את סיד בארט. ולאחריו, הם הצליחו לתעל את הבסיס שנתן להם, ליצירת דברים חדשים). להקות פרוג לא היו שונות. הם לקחו את הנוסחה המוסיקלית של הלהקות שפעלו בסוף שנות השישים - במיוחד הביטלס, ב"סרג'נט פפר" - ובנו עליה. כן, לביטלס היתה השפעה גדולה על הפרוג. האלבומים שהזכרת של הפלויד אינם פרוג. ניק מייסון טוען, אגב, ש-Animals בכלל הושפע מפאנק, ויש בכך מידה מסויימת של אמת. מייסון בוודאי מבין בדברים האלו: הוא לא רק המתופף של הפלויד, הוא גם הפיק את אלבומם השני של ה-Damned, שהיו אחת מלהקות הפאנק המובילות בלונדון של סוף שנות השבעים. "יש הבדל דק בין פסיכדליה לפרוג": ההבדלים בין הפסיכדליה לבין הפרוג הם, כפי שאמרתי, הבדלים אידאולוגיים - לא מוסיקולוגיים. אין מקום להגדרות מוסיקולוגיות ברוק. הפסיכדליה שאפה להרחיב את התודעה, לפתוח אופקים. היא היתה אופטימית, וברובה מלאה בשמחת חיים (גם אם היה לה צד אפל, במיוחד בארה"ב). חופש היה מילת מפתח בפסיכדליה: החופש לבטא את עצמך בהתאם למה שעובר לך בראש, לבעוט במוסכמות, לעשות משהו חדש. הפרוג היה ההפך הגמור: הוא קידם תפישות שמרניות וצרות, שנסמכו על מושגים מהמוסיקה הקלאסית האירופאית ("וירטואוזיות", "סימפוניות", וכדומה), וראה את עצמו כמשהו נעלה על פני ה"רוק". הסיבות לכך היו חברתיות, לא מוסיקולוגיות: מרבית נגני הפרוג באו ממעמד הביניים, וחשו שלא בנוח להיות מזוהים עם תת-תרבות "עממית", שצרכניה העיקריים - וגם מבצעיה העיקריים - באו מהמעמדות ה"נמוכים", בעיניהם. הפרוג הלך והתרחק בהדרגה משורשי הרוק. על כך הוא הושמץ ע"י חלקים מסויימים בעתונות המוסיקה - ובצדק, לטעמי. לצערי, תפישות אלו שהיו בבסיס הפרוג מקובלות בקרב חוגים מסויימים גם במחוזותינו.
למרות שהנושא נטחן כאן בפורום מאות פעמים קודם. AHM אינו פרוג. כאמור, הגדרה מוסיקולוגית לכל ז'אנר שהוא אינה נכונה. אם אצייר היום שעון נמס, האם זה יהיה ציור סוריאליסטי? לא, כי הסצינה הזו הסתיימה לפני עשורים רבים. הפלוידים לא השתייכו לזרם הפרוג, ולא עשו פרוג. הם גם לא ראו עצמם כעליונים על אף אחד אחר, הם פשוט עשו מה שבא להם באותו רגע. ובדיוק זה מה שהפך אותם למעניינים כל כך: הם לא הלכו שבי אחר טרנדים (בשנות השבעים) ולא ניסו לחקות אחרים. במובן הזה, הם היו יוצאי דופן. מצד שני, היו להם את הבעיות שלהם בגלל זה. "הושפעו מהפסיכדליה"? פינק פלויד היו בין ממציאי הפסיכדליה, והאחראים העיקריים בבריטניה, בשנים 1966-1967, לקידום הסצינה הזו. הם היו, בעברית פשוטה, להקת הפסיכדליה המובילה, וחזונו של סיד בארט הזין אלפי להקות ואמנים שבאו אחריהם. הפסיכדליה הביאה להרבה מאוד דברים בתרבות האנגלית (והעולמית). ושים לב שאמרתי "תרבות", ולאו דווקא מוסיקה, כיוון שהפן המוסיקלי היה רק פן אחד של תרבות זו. בנוסף על המוסיקה, פסיכדליה כללה גם אפנה, אמנות פלסטית, קולנוע, תרבות מסיבות, ספרות - ובכלל תפישת עולם שלמה. כאמור, בעקבות הפסיכדליה חלו מספר דברים באנגליה. הפרוג היה אחת מההתפתחויות האלו - לא היחידה. שים לב גם למהלכים שהביאו להתפתחות הפרוג [על רגל אחת, אבל ניחא]: החדשנות של הפסיכדליה ופריצת המסגרות המקובלות של שירי פופ הביאה בתחילה לנסיינות וחדשות ברוק בכלל - ובקטגוריה הזו ניתן לכלול כמעט את כל מי שפעל בסוף שנות השישים - אבל בתחילת שנות השבעים החדשנות הזו התקבעה, והפכה לנאו-שמרנות. וזה הפרוג. למעשה, תפישת העולם של הפרוג, הערכים בהם דגל, היו הפוכים לפסיכדליה וסתרו אותה, ובמידה מסויימת היו ריאקציה כנגדה. (ובדומה, ה"בלוז בום" בסוף שנות השישים, והפולק-רוק הבריטי, היו אף הם ריאקציה שמרנית כלפי הפסיכדליה - אבל זה כבר סיפור נפרד, ומעניין בפני עצמו). אגב, לא ידעתי שגילמור לא אהב פסיכדליה. נשמע קצת משונה. הפלויד לא התחילו את הפרוג, ולא מוכרים לי מקורות שטוענים כך (ותאמין לי שקראתי הרבה). הפרוג גם לא היה "מהפכה". שים לב לתאור שנתתי למעלה: כל התפתחות מוסיקלית היא אבולוציונית - התפתחות טבעית משורשים שהיו מקודם. בנוסף, ולמרבית ההפתעה, הפרוג היה רק אחד הסגנונות שהיה קיים באותה תקופה (תחילת שנות השבעים), ואף לא הפופולרי שבהם. בישראל נהוג לחשוב שהפרוג היה דומיננטי - אבל זה פשוט לא נכון. אני רואה ממה שכתבת שלא ברורה לך בדיוק ההתפתחות של הפרוג, מניין הוא בא ולאן הוא שאף. אני לא מתכוונת ללמד את הנושא על רגל אחת (או בכלל), אבל אמליץ לך הן להאזין למקורות, והן לקרוא ספרות רצינית. ובכל זאת, אני לא יכולה להתאפק: כל הלהקות הבריטיות בשנות השישים באו בדיוק מאותו מקום; כולם החלו כלהקות R&B, חיקוי למוסיקה אמריקאית, ובהדרגה החלו ליצור מוסיקה משל עצמם. הלהקות המוצלחות (והמצליחות) יותר היו אלו שהיו להן כותבי שירים מוכשרים. האחרות, הצליחו במידה כזו או אחרת על ידי חיקוי והליכה אחרי טרנדים. (לפינק פלויד היה מזל: היה להם את סיד בארט. ולאחריו, הם הצליחו לתעל את הבסיס שנתן להם, ליצירת דברים חדשים). להקות פרוג לא היו שונות. הם לקחו את הנוסחה המוסיקלית של הלהקות שפעלו בסוף שנות השישים - במיוחד הביטלס, ב"סרג'נט פפר" - ובנו עליה. כן, לביטלס היתה השפעה גדולה על הפרוג. האלבומים שהזכרת של הפלויד אינם פרוג. ניק מייסון טוען, אגב, ש-Animals בכלל הושפע מפאנק, ויש בכך מידה מסויימת של אמת. מייסון בוודאי מבין בדברים האלו: הוא לא רק המתופף של הפלויד, הוא גם הפיק את אלבומם השני של ה-Damned, שהיו אחת מלהקות הפאנק המובילות בלונדון של סוף שנות השבעים. "יש הבדל דק בין פסיכדליה לפרוג": ההבדלים בין הפסיכדליה לבין הפרוג הם, כפי שאמרתי, הבדלים אידאולוגיים - לא מוסיקולוגיים. אין מקום להגדרות מוסיקולוגיות ברוק. הפסיכדליה שאפה להרחיב את התודעה, לפתוח אופקים. היא היתה אופטימית, וברובה מלאה בשמחת חיים (גם אם היה לה צד אפל, במיוחד בארה"ב). חופש היה מילת מפתח בפסיכדליה: החופש לבטא את עצמך בהתאם למה שעובר לך בראש, לבעוט במוסכמות, לעשות משהו חדש. הפרוג היה ההפך הגמור: הוא קידם תפישות שמרניות וצרות, שנסמכו על מושגים מהמוסיקה הקלאסית האירופאית ("וירטואוזיות", "סימפוניות", וכדומה), וראה את עצמו כמשהו נעלה על פני ה"רוק". הסיבות לכך היו חברתיות, לא מוסיקולוגיות: מרבית נגני הפרוג באו ממעמד הביניים, וחשו שלא בנוח להיות מזוהים עם תת-תרבות "עממית", שצרכניה העיקריים - וגם מבצעיה העיקריים - באו מהמעמדות ה"נמוכים", בעיניהם. הפרוג הלך והתרחק בהדרגה משורשי הרוק. על כך הוא הושמץ ע"י חלקים מסויימים בעתונות המוסיקה - ובצדק, לטעמי. לצערי, תפישות אלו שהיו בבסיס הפרוג מקובלות בקרב חוגים מסויימים גם במחוזותינו.