שלום ע-כ-ש-י-ו - לפני

[holy_sheep]

שלום ע-כ-ש-י-ו - לפני

לפני שיהיה מאוחר מדי. דברנו היום בפעולה על הפיגועים. תמיד כולם מדברים על הפיגועים. חלק אפילו אמרו שעם כל המחשבות ההומניסטיות שלהם- כשהם שומעים את הפיצוץ ברחוב שבהם הם היו לפני שתי דקות, או כשהפיצריה מתפוצצת בדיוק כשהם סיימו לשלם וחצו את הרחוב- הם חושבים להם בלב... מוות לערבים האלה! זה או הם או אנחנו! הם באים לכאן- כדי לפוצץ אותנו!!! באותו רגע, אתה פשוט שוכח את כל ה"עקרונות" שלך- ורוצה נ-ק-מ-ה. חברים שלי אומרים את זה. ואז הם מתאפסים ומגלים את המציאות, ומוצאים פתרונות ריאליים יותר. אבל עובדה - שחלפה להם בראש המחשבה הזאת, הפתרון הסופי לבעיית הערבים, עד כמה דמיונית שהיא נשמעת... זאת לא הפואנטה. הפואנטה היא שאצלי זה לא ככה. אני כבר פספסתי שני פיגועים... בטעות ממש. וברגע ששמעתי את הפיצוצים עברה לי מחשבה אחת בראש- למה לעזאזל השנאה הזאת? אנחנו שונאים אותם והם אותנו. ואת שני הצדדים אפשר להבין! אבל למה זה גורם?! למה הם לא מבינים שיש רק פתרון אחד??? כל זה- בשנייה של מחשבה. ואם זה לא היה ככה, או שזה היה ברור מאליו שזה מה שאני אחשוב- לא הייתי מטריחה אותכם בלקרוא את כל זה. אבל פי שגיליתי זה לא הריאקציה הראשונית של אנשים לפיגועים. ואם כבר כעס על פלג במדינה- אז על מתנגדי השלום. אלא שצועקים שהם רוצים מוות, אלא שקוראים לי בוגדת כשכל מה שאני רוצה לעשות זה למנוע את הפיגוע הבא. איך נוכל להרוג יותר משלוש מליון ערבים? רק בגלל שהיטלר הצליח לעשות את זה זה לא אומר שאנחנו נצליח... איך אפשר להרוג כל כך הרבה בלי לפגוע בעצמנו? תהיו מציאותיים... וכן- המחשבה הראשונה שלי היתה שהכל לחינם. האנשים שמתו עכשיו- מתו מוות סתמי! הם מתו כתוצאה משנאה.ולשנאה הזאת אין מטרה ואין תועלת. זה כאילו שכולם עוורים! הם לא מבינים שיש רק פתרון אחד? הרי גם אחרי המלחמה יהי איזשהו הסכם.. מדיני או צבאי- יהיה הסכם. מתישהו כשנחליט שנמאס לנו מהמלחמה- נעשה הפסקת אש... אז למה שלא נעשה הפסקת אש עוד לפני שנתחיל לירות? זה ממש ממש טיפשי... כל מה שאני רוצה לומר, זה שאני אחת שלא מתעוררים בה רגשות של שנאה כלפי "המרצחים הערבים" כשאני בדיוק עוברת ליד המדרחוב וכמה שניות אחרי זה מתפוצץ מטען או ערבי או מכונית... כל מה שמכעיס אותי זה שכל כך הרבה אנשים עוד לא הבינו איך אפשר לעצור את כל המעגלים הללו. ואתם יודעים מה, אם העוורון היה קיים רק בצד שלנו- היינו יכולים להתמודד עם זה... למה הם לא מבינים שהפיגועים האלה לא ישיגו להם מדינה? למה המתנחלים לא מבינים שזה שהם יושבים בחברון זה לא הגנה? למה המנהיגים הדגולים שלנו שהזכירו לנו בבבחירות את הכמיהה שלהם לשלום לא מדברים על זה עכשיו? למה המנהיגים שלנו ושלהם משלהבים את השנאה הזאת? אין לי פתרונות. כל מה שיש לי זה תקווה. וביום שבת כל מה שרציתי לעשות זה לארגן הפגנה (קטנה עד כמה שהיא תהיה) ליום ראשון, שנעמוד מול בית ראש הממשלה- ופשוט נצעק שיקיים את הבטחותיו- שיביא את השלום המיוחל. ואת אותו הדבר ייחלתי גם ביום שני- כשהוא הכריס מלחמה בחדשות של שמונה... אני לא רוצ מחלמה! ידיד שלי בגולני! אנשים אחרים שאכפת לי נמצאים בסכנה! אני לא רוצה מלחמה! למה הוא כן רוצה? למה הם כן רוצים? מה ההגיון כאן? רובכם לא מסכימים איתי. רובכם חושבים שאחרי פיגוע השמאל צריך לשתוק.. להיות בשקט ולתת כבוד למתים... אבל ככה הדם להם זורם ברחובות ירושלים סתם!!! אנשים עם מחשבות עבר והווה שהפסיקו בגלל השנאה הזאת- של אנשים אחרים. באותו יום שחברים שלי, או חברים של חברים שלי, או סתם פרצופים מהמדרחוב כבר אינם- אני רוצה לצאת החוצה ולצעוק בכל הכוח שלי: "די עם הבולשיט המדיני הזה! מתי תתאפסו ותבינו שאין דרך אחרת???" . וכבר נמאס לי, וגם הסניף שלי שבוז לגמרי... וכל מה שאני מקווה אליו זה שגחלי האמונה (זה לא אמור להיות מטאפורי ודפוק.. ) שלכם עוד לא נכבו לגמרי... כי אני כן מוכנה לצאת החוצה (בגשם...) ולומר לשרון מה אני חושבת על מה שהוא עושה... אני כן רוצה להרים טלפון לשריד ולומר לו מה אני חושבת... כי פשוט נמאס לי שאנשים מתעלמים מהברור מאליו ופונים אל המלחמה.. כבשה ירושלמית שפשוט נמאס לה מהשטויות שיש כאן עוד יש תקווה לישראל... אני מקווה שהיא לא תדעך

 

[ליהי רוטשילד]

אני כל כך מסכימה איתך

ביום שני בשיעור צרפתית דיברנו על המצב. שלוש פעמים בתגובה לשלוש שאלות שונות התשובה של אנשים היתה הערבים. מה זה טרור? ערבים. מה הסיבה לטרור? ערבים. מי אשם? הערבים. 3 בנות שונות. וכשאני אומרת אלה לא הערבים. כולם מתנפלים עלי. אחרי זה המורה שאלחה מה אנחנו מרגישים. התשובות היו כעס, רצון לנקמה. אני אמרתי אני לא רוצה לנקום. הנקמה לא תביא אותנו לשום מקום. אז אנשים מהכיתה שלי צועקים עלי ושואלים אם עכשיו אני שמחה, כשאני בוכה אחרי שהודיעו על הפיגוע בחיפה, בפעם השניה באותו יום. אז אנשים לא מבינים אותנו. קוראים לנו בוגדים, רוצחים... זה לא משנה. אסור לנו לוותר. כי את העבודה הזאת אף אחד אחר לא יעשה!!!

 

[נועה לביא]

רעיונית את מאוד מאוד צודקת

אבל לצערינו, יש הבדל בן הרצוי למצוי (וההבדל הוא אגב "כסף". בדקו בגימטריה) והשלום לו כולנו מפללים לא מסתמן באופק הריאלי. לכן, במקום לבזבז אנרגיה על הפגנות בגשם עדיף לנסות להתאחד ולתמוך כמה שיותר אחד בשני במצב הקשה. ומה שחשוב לעולם לא לשכוח - לא להיגרר לשנאת שווא ולזכור שגם בצד השני (יהא אשר יהא) ישנם בני אדם שאיתם אפשר וצריך, לדבר.

 

[another voice]

אבל מי נשאר שיזכור?

נכון, יש הבדל בין הרצוי למצוי, יש הבדל גדול. וכל עוד ממשלת שרון ממשיכה בדרכה ההבדל רק יגדל. ממשלת שרון מראה עכשיו באופן סופי שאיו לה שום פיתרון מדיני וכאשר הייתה במבחן אמת אף פרצה במלחמה כנגד הרשות. כאילו שלא היה מספיק גרוע, הגרוע מכל הוא שהציבור הישראלי ושמונים ומשהו חברים בממשלה תומכים במהלכים אלו ללא ערעור. אי לכך ובהתאם לזאת לא מספיק שאנחנו נזכור שגם בצד השני יש בני אדם, כי אנחנו לא שכחנו. מה שחשוב עכשיו הוא שנזכיר ל- 70% אחוז האחרים שבצד השני ישנם בני אדם ושהדרך היחידי לפתור את שפיכות הדמים היא לא מלחמה אלא הדברות בין שני הצדדים עם נכונות להביא לסיום ההרג. ולכן יש לנו, האנשים שעדיין מאמינים בדרך השלום, את החובה לצאת לשטח לעשות כמה שיותר צמתים, הפגנות, עצומות, מודעות, מצגות או כל דרך אחרת שיכולה להזכיר לציבור את דרכנו, כי אנשים כבר לא רואים אותה. וחובתנו לפעול כמה שיותר אפילו אם נראה שעבודתנו לא משפיעה מספיק כי מספיק שהפענו על אדם אחד בכל פעילות כבר עשינו משהו. ומי יודע? אולי יום אחד יהיה שלום?!

 

[ההוא הדתי]

בההה...

אני חושב שהשמאל חושב שהימנים עוורים.(להלן 70% האחרים. ד"א, על איזה 30% של שמאל אתה מדבר? רק אם תעשה 10% אחוז יהודים+20% פלסטינאים שאין להם שום בין כה וכה אהבה למדינה הנוכחית והיו תומכים גם בפירוקה זה יהיה ככה) אתם חושבים שאנחנו לא יודעים? לא יודעים שיש שם בני אדם? אתם חושבים שאנחנו לא יודעים שבסופו של דבר מה שישאר זה ממילא דיבורים? מצחיק (או אולי מזעזע) שהשמאל, הפלורליסטי, הנאור, כ"כ מזלזל בדעות הימניות עד שהוא חושב שהימנים שכחו לראות את המציאות. השמאל, שנמצא עכשיו במגננה חריפה (בעיקר כיוון שהתומכים שלו (אלו האנשים שהם לא באמת ימנים/שמלאנים עם דעות פוליטיות מוצקות אלא האנשים הרגילים שלא חושבים כ"כ על אידיאולוגיה) פשוט נטשו אותו כשראו שהוא לא ממש מצליח...) מנסה לעשות מהפך בדעת הציבור, וזה מובן וברור ונחוץ (דמוקרטיה, אחרי הכל) אבל איך אתם מדברים? כאילו אנחנו עיוורים? כאילו אנחנו לא זוכרים שגם בצד השני יש בני אדם? שאנחנו רוצים מוות, הרג, מלחמה? אתם באמת חושבים שאנשים *רוצים* מלחמה? אתם חושבים שאנחנו לא מעדיפים פתרון מדיני? תנו לי להסביר משהו... כבשה ירושלמית... את באמת חושבת שיש "רק פתרון אחד" והיא דרך השלום? באמת? תביני, גם הצבא הוא זרוע מדינית, דרך להשיג דברים. ולא הכל אפשר להשיג בעזרת שלום. עובדה, ניסינו. יש מצבים שבהם צריך להשתמש בצבא - כדי למנוע הרג מיותר בעתיד. נחמד מאוד להגיד "אני לא שונאת את הפלסטינאים, גם הם בני אדם" גם אני לא שונא אותם, אבל אולי בניגוד אליך, שרואה את הפלסטינאים ואת היהודים שווה בשווה, אני לא רואה את זה ככה. ואני לא גזען. אני פשוט מבין מה המשמעות של לאום, למה זה טוב. ואני, בניגוד להמון שמלאנים קיצונים, מחויב ללאום שלי, למדינה שלי. אנחנו הימנים, כאזרחים, כחיילים, כמדינאים - מעמידים בראש הסולם את האנשים של הקבוצה שלנו, של המדינה שלנו. כי היא זו שנותנת לנו חיים, כי היא זאת שבזכותה קם העם היהודי, לממש את זכותו להגדרה עצמית... כי היא זו שנותנת לנו הגנה. ואת המדינה בונים אנשים, אזרחים אזרחי המדינה. ואם יהיה איום עליה, ותינתן הברירה מת פלסטינאי לעומת מת יהודי, זכותי המלאה לירות באותו פלסטינאי. זו זכותנו להגן על עצמנו. ועכשיו, אם נרד מגל הפטריוטיות סוחט הדמעות הזה, ונרד לתכלס: אני, כימני, מבין שאין סיכוי כרגע לשום הסכם מדיני בלא להכנע לדרישות המזוויעות של הפלסטינאים. אני רואה בעיני שאם לא אירה בהם עכשיו אזי מרה תהיה אחריתנו. גם אני שואף לשלום, אבל הוא לא באופק, ולא אנחנו האשמים כאן. השאמל אוהב לדבר על איך "הימין" מכשיל את השלום... הוא שוכח שעם ישראל הוא רק חצי מההסכם, לא רק בנו תלוי הדבר, אלא גם בהם, בפלסטינאים. והמצב מראה שלמרות שאנו התפשרנו רבות, הפלסטינאים לא זזו משום עמדה שלהם, ולא רק זה הם גם מאיימים על חיינו אם לא נכנע לעמדותיהם... זאת בדיחה. זה לא הסכם, אלא כניעה. הפלסטינאים לא מבינים את זה, מעולם לא הבינו. הם שוב, כמו ב48 רוצים *הכל*, ומי שרוצה הכל (על חשבון החבר שלו) לוקח סיכון... או הכל, או לא כלום... אבל את האמצע לא יקבל בצורה הזו לעולם. השימוש בכוח הצבאי הוא האופציה האחרונה שלנו, לנסות להכריע את הכף, לנסות לגרום להם להבין שהדרך שלהם, דרך האלימות והטרור לא תצליח. לגרום להם להבין שהם חייבים להתפשר אם הם רוצים לחיות איתנו. ואולי, אחרי שיהיה פתרון צבאי שיפסיק את האלימות מצידם, נוכל, מתי שהוא, להתחיל לחשוב על "שלום". אבל לא כל עוד הם לא הבינו שאת מה שהם רוצים (*הכל*) האלימות לא תשיג.