זה לא משנה מה שהפרטנרים אומרים.
תגובה פוליטית ראשונה וכנראה אחרונה שלי לדיון:
ל"עולם" לא אכפת מה סיפחנו ומה לא. עובדה שסיפחנו את מזרח ירושלים, ואיזו הכרה בינלאומית יש בזה?
ל"פרטנרים" שלנו ל"שלום" גם לא אכפת מקו שביתת הנשק של 1949, קו מקרי לחלוטין שידוע בתור "הקו הירוק". אנשי שמאל נוטים לשכוח שסכסוך הגבולות לא התחיל ב-1967, אלא עוד לפני הקמת המדינה, כשהערבים לא היו מוכנים לקבל את תכנית החלוקה שהיתה כה נדיבה ביחס אליהם (שאגב, על פיה בקעת בית הכרם היתה בלב השטח הערבי).
ה"פרטנרים" שלנו לא מבדילים בין כיבוש יפו, חיפה ומערב ירושלים לבין כיבוש שכם, גוש עציון ומזרח ירושלים. בצד השני אתה לא תשמע על פתרון שתי מדינות לשני עמים על בסיס קווי 67, אתה תשמע על לוד ונצרת ועל זכות השיבה. ולא רק הערבים לא רואים בגבולות 1967 גבולות לגיטימיים, אלא גם הקהילה הבינלאומית בכלל. שאלת את עצמך פעם למה אין אף שגרירות בירושלים?
זה לא משנה מה שהפרטנרים אומרים.
מה שמשנה זה מה שאנחנו עושים.
בהתנהלות המדינה כיום אנחנו לא משאירים מקום לשום פיתרון, גם לא חד צדדי. בסופו של דבר זה מה שמביא עלינו את שנאת העולם וגם מסכן אותנו בעתיד.
בזמן שאנחנו ממשיכים לבנות ביהודה ושומרון ולהגיד שזה שלנו וששיחררנו וכו', וכן מתעלמים מהעובדה שחיים בשטח הזה שלושה מיליון ערבים, אנחנו משחקים לידיים שלהם ומתקדמים לעבר פתרון של מדינה אחת לשני העמים. פיתרון שיביא בסופו של דבר לסופה של מדינת העם היהודי.
תבין שלא איכפת לי מהפלסטינים שמן הסתם חלקם באמת רוצים את הכל. הם גם צריכים מנהיג חזק שידע לוותר. אבל למה שיוותרו כשהם רואים את ההתנהלות שלנו שבסופו של דבר עלולה להביא להם בדיוק את מה שהם רוצים? אז הם אומרים "נסבול עוד קצת ובסוף נקבל את הכל..." זה הדבר הכי מסוכן בשבילנו.
לי איכפת רק ממה שיקרה פה בעתיד. אני לא מאנשי השמאל הקיצוני ופעילי זכויות האדם. אלו שלא דואגים למדינה אלא להיפך, יוצאים נגדה ונגד הלגיטימיות שלה.
אני דואג למדינה שלנו. הליכה בכיוון של "אי-פתרון", גם אם חד צדדי, פועלת כיום לרעתנו.
